IDF Chief of Staff Moshe Dayan, “Eulogy for Ro’i Rothberg,” Nahal Oz, 1956
April 29, 1956
Kibbutz Nahal Oz, Israel
(Original Hebrew follows the English)
Source: https://www.americanrhetoric.com/speeches/moshedayanroirotbergeulogy.htm
Ro’i Rothberg, a 21-year-old security officer at Nahal Oz, was murdered by Arab terrorists from the Gaza Strip who had infiltrated the Israeli kibbutz in April 1956. Delivering a eulogy for Rothberg, IDF Chief of Staff Moshe Dayan summed up the circumstances of the killing as a profound symbol of the harsh realities faced by a Jewish generation tasked with building and defending Israel. Dayan described Ro’i’s murder not only as a personal loss, but also as a collective reckoning with the enduring dangers and sacrifices required for Jewish survival and settlement. Dayan criticized a perceived naivete, warning against the temptation to lower defenses or trust in deceptive calls for peace. Instead, he urged unrelenting vigilance, strength and commitment to the dual tasks of defending and building the nation.
The speech underscores the existential threats faced by Israel, with references to the enduring hatred and violence from surrounding enemies and the moral obligation to ensure the survival of the Jewish people after the horrors of the Holocaust. It highlights the duality of life in Israel — farming and construction intertwined with the necessity of weapons, shelters and defenses.
Ro’i is portrayed as a symbol of hope and idealism whose tragic end serves as a stark reminder of the cost of security and the dangers of complacency. His death is a call to action for his generation to accept their harsh fate with resolve, to remain steadfast and armed in the face of constant threats, and to honor the sacrifices of those like him by continuing to build and protect the homeland with unwavering strength and determination.
Expressing a collective national clarity, Dayan’s eulogy is considered by Israelis and others as the national equivalent of Lincoln’s Gettysburg Address. Dayan’s eulogy of Ro’i was recalled immediately after the Hamas attack on Israel on October 7, 2023. That attack killed more than 1,200 Israelis and others, with 251 taken hostage, unleashing a ferocious, year-plus war involving Israel, Hamas and some of Israel’s neighbors.
— Ken Stein, November 2024
Moshe Dayan, “Eulogy for Ro’i Rothberg, Nahal Oz, Israel
April 29, 1956
Yesterday morning Ro’i was murdered. The morning’s silence dazzled him, and he didn’t see those lurking for his soul at the edge of the furrow. It’s not among the Arabs in Gaza but in our own midst that we must seek Ro’i’s blood.
How did we shut our eyes to the reality of our fate, unwilling to see the destiny of our generation in its full cruelty? Have we forgotten that this small group of young boys, settled in Nahal Oz, is carrying the heavy gates of Gaza on its shoulders?
Beyond this, hundreds of thousands of eyes and arms huddle together and pray for our coming weakness, so that they may tear us to pieces. Have we forgotten this? Don’t we know that in order for the hope of our destruction to perish, we must be armed and ready, morning and night?
We are a generation of settlement, and without the steel helmet and the canon’s maw we cannot plant and build a home. Our children won’t have lives to live if we won’t dig shelters. And without a barbed-wire fence and a machine gun, we won’t be able to pave a path or drill for water.
The millions of Jews who were exterminated and have no land are watching us from the ashes of Israeli history and command us to settle and rebuild a land for our people.
But beyond the furrow that marks the border lies a surging sea of hatred and vengeance, yearning for the day serenity will dull our alertness, for the day that we’ll listen to the ambassadors of conspiring hypocrisy, calling us to lay down our weapons.
Ro’i’s blood is crying out to us, and only to us, from his shredded body. Although we have sworn a thousandfold that our blood shall not flow in vain, yesterday we were tempted again. We listened. We believed.
We will make our reckoning with ourselves today. Let us not flinch from the hatred that accompanies and fills the lives of hundreds of thousands of Arabs, who are sitting and longing for the moment their hands can get our blood. We must not avert our gaze, lest our hands be weakened.
That is our generation’s fate and our life’s choice — to be willing and armed, strong and unyielding, lest the sword be knocked from our fist and our lives cut down.
Ro’i Rothberg — the blond boy who left Tel Aviv to build his home alongside the gates of Gaza, to serve as our wall.
Ro’i — the light in his heart blinded his eyes, and he did not see the flash of the blade.
The yearning for peace deafened his ears, and he did not hear the sound of murder lurking. The gates of Gaza weighed too heavily on his shoulders and defeated him.
Original Hebrew as Delivered
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו, על קו התלם.
לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, ומלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות כי תבוא, בכדי שיוכלו לקורענו לגזרים, השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו, חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים אשר הושמדו ואין להם ארץ צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית, ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום.
אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידינו. זו גזרת דודנו, זו ברירת חיינו, להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי, האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב.
כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.