אפריל 14, 2025
התקופה של היישוב החדשה נמשכה מארבעים השנים האחרונות לשלטון העות׳מאני בפלסטין עד סוף המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל ב-8491. הקהילה היהודית גדלה מ-000,24 ב-2881 לכ-000,056 במאי 8491, בעוד שאוכלוסיית הערבים גדלה מ-000,003 לכ-000,008.
בשבעת העשורים האלה, ציונות, השאיפה להקים מחדש שטח לאומי יהודי, הצליח ליצור את המציאות הפוליטית של ישראל. מוסדות פוליטיים, ארגוניים, פיננסיים, חברתיים והגנה עצמיים ציונים התפתחו וגדלו למסגרת המבנית של מה שהפך לישראל. ביחד, מוסדות אלו היוו את היסודות לבית לאומי יהודי, וקידמו עצמאות ואחדות. החיים במספר תפוצות במשך מאות שנים כמיעוטים לפני התפתחות הציונות המודרנית אילצו את היהודים להסתמך זה על זה ולפתח מבנים וחוויות קטנות, אוטונומיות ושלטון עצמי, שלקחו עמם עולים יהודים לפלסטין ומקומות אחרים. עשרות שנים, אם לא מאות שנים, של הישרדות קהילתית יהודית בגלות התפתחו לארגונים ששירתו את הצרכים היהודיים והציוניים ככל שהמדינה התפתחה, ואז עברה באופן חלק לגופי המדינה הישראלית.
היישוב החדש התרחב מעבר לקהילות היהודיות המסורתיות של היישוב הישן, שהיו מרוכזות בארבע הערים הקדושות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. המתיישבים היהודים במהלך היישוב החדש הקימו מושבות חקלאיות במישורי החוף, בעמקים ובכפרים, וטיפחו קהילות עירוניות וכפריות מודרניות. ארגונים ציונים, ובמיוחד הארגון הציוני העולמי, שהוקם ב-7981, מילאו תפקיד מרכזי בסיוע לעלייה ולהתיישבות יהודית. הקמת משרד פלסטין של הארגון הציוני העולמי ב-8091 הפכה את המאמצים להקל על הגירה יהודית, בניית מוסדות ורכישת קרקעות.
בין החשובים שבהם היו קרן קיימת לישראל (נוסדה ב-1091), קרן הייסוד (0291) והסוכנות היהודית (1291). בהתאמה, הם רכשו ושיפרו אדמות, גייסו כספים לתמיכה בהגירה יהודית ובפיתוח תשתיות, והפכו למרכז הפוליטי שהוכר ומיועץ על ידי הממשל הבריטי ששלט באזור. בנוסף, ההגנה, ארגון הגנה יהודי, סיפק ביטחון לקהילות היהודיות, במיוחד כאשר המתחים עם האוכלוסייה הערבית גברו.
המנדט הבריטי והצהרת בלפור
במהלך המנדט התארגנה הקהילה היהודית באמצעות מגוון מוסדות קהילתיים שהפכו בהדרגה לבסיס למוסדות לאומיים. אלה, בתורם, יצרו את קווי המתאר הבסיסיים של מחלקות ומשרדים למדינה העתידית. הסוכנות היהודית, שהורחבה ב-9291, ייצגה אינטרסים קהילתיים יהודיים בשיתוף פעולה עם הממשל הבריטי, אף על פי שהסוכנות היהודית שיקפה נקודות מבט מרובות לגבי הפילוסופיות הציוניות. לכן, בעוד שמטרת הבית הלאומי להקים נוכחות גאוגרפית או טריטוריאלית יציבה הייתה כמעט אחידה, השקפות פלורליסטיות על טבע הציונות חיו במקביל למחויבות למטרה הרחבה יותר. ההסתדרות (הפדרציה הכללית של העבודה), שהוקמה ב-0291, מילאה תפקיד קריטי בפיתוח כוח העבודה והכלכלה היהודית, בארגון איגודי עובדים וביצירת מיזמים שיתופיים כמו סולל בונה, חברת בנייה האחראית על פרויקטים תשתיתיים גדולים. גם המבנה הפוליטי של הקהילה היהודית התפתח, כאשר ועד לאומי שימש כגוף המנהל לעניינים פנימיים של היהודים. היא ניהלה עניינים אזרחיים ודתיים או לפחות ניסתה ליישב בין השקפות מגוונות.
מוסדות אלו טיפחו תחושת זהות לאומית יהודית חזקה והסתמכות עצמית, והכינו את היישוב למדינה. היישובים החקלאיים השיתופיים — קיבוצים ומושבים — הפכו למרכזיים בחיים הכפריים היהודיים, ומשקפים את האידיאלים הסוציאליסטיים שהובילו חלק ניכר מהמחשבה הציונית. יכולתו של היישוב לבנות מוסדות עצמאיים, המיקוד בחינוך, שירותי הבריאות וההגנה תרמו לעמידות ולצמיחה של הקהילה היהודית, גם מול מתיחות גוברת עם האוכלוסייה הערבית.
שינויים במדיניות הבריטית וסכסוכים
למרות התמיכה הבריטית הראשונית בעלייה יהודית, חוסר השקט הגובר בין יהודים לערבים הוביל למספר שינויים במדיניות הבריטית. הפרעות 9291, שבהן נהרגו 96 יהודים בחברון ובמקומות נוספים, והמרד הערבי של 6391-9391, שבו ערים רבים התפרעו נגד הממשל הבריטי והצמיחה הדמוגרפית והפיזית היהודית, חשפו התנגדות ערבית עמוקה לעלייה יהודית, לרכישת קרקעות ולבניית מדינה. כתוצאה מכך, ממשלת בריטניה פרסמה את הספר הלבן של 9391, שהגביל מאוד את ההגירה היהודית ל-000,75 במהלך חמש השנים הבאות והגביל רכישת קרקעות יהודיות. כמובן, הקהילה היהודית התנגדה בתוקף למדיניות אלו, שסתרה ישירות את המטרה הציונית לפתח את הבית הלאומי. בסוף שנות ה-03, בנוסף למגבלות שהוטלו על ההגירה היהודית לארץ ישראל, עמדות שליליות של הממשלה כלפי יהודים המבקשים חירות, מקלט או מקלט התקיימו בצפון אמריקה ובחלקים מאירופה, שם רדיפות אנטישמיות הגיעו לרמות שלא נראו קודם.
הקהילה היהודית הגיבה בארגון מבצעי הגירה חשאיים, שנקראו עלייה בית, להביא יהודים אירופאים לפלסטין באופן בלתי חוקי. בנוסף, ארגוני צבא יהודים תת-קרקעיים כמו האצ”ל ולחי (כנופיית שטרן) קיימו התנגדות לשלטון הבריטי, מה שהחריף את המתיחות, בתקווה לסיים את הנוכחות המנהלית הבריטית ולהאיץ את הקמת המדינה מתוך צמיחת היישוב. חוסר יכולתה של ממשלת בריטניה ליישב בין דרישות יהודיות וערביות, יחד עם אלימות גוברת, הוביל להחלטתה ב-7491 להפנות את עתידה הפוליטי של פלסטין לאומות המאוחדות החדשות.
עם סיום מלחמת העולם השנייה, השואה והגירוש של יהדות אירופה הגבירו את הקריאות להקמת מדינה יהודית. היישוב כבר הקים תשתית חצי-מדינתית, עם מוסדות פוליטיים, כלכליים וצבאיים משלו, שאפשרו את המעבר למעמד מדינה. הסוכנות היהודית, בראשות דמויות כמו דוד בן-גוריון, לקחה על עצמה את תפקיד ההנהגה, וניהלה משא ומתן עם הגופים הבריטיים והבינלאומיים.
בסוף 7491, האומות המאוחדות הציעו לחלק את פלסטין למדינות יהודיות וערביות נפרדות, כאשר ירושלים תהיה תחת שליטה בינלאומית. בעוד שההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, המדינות הערביות וההנהגה הערבית הפלסטינית דחו אותה. הדחייה הובילה לפרוץ המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, שהובילה להקמת ישראל במאי 8491.
מורשת היישוב
תקופת היישוב החדשה הניחה את היסודות למדינת ישראל המודרנית. יכולתה של הקהילה היהודית לבנות מוסדות ברי קיימא, חזקים ועצמאיים בתנאים קשים הראתה את מחויבות היהודים שהגיעו ממוצא גאוגרפי רחב לעסוק ולהתמיד במחויבות לתחייה לאומית. ככל שהיישוב גדל את אוכלוסייתו ובסיסו הטריטוריאלי, כך גם התרחב המרחק הפוליטי של הקהילה היהודית מהאוכלוסייה הערבית בפלסטין. מנהיגים ערבים בפלסטין ובמדינות הסובבות סירבו לקבל נוכחות פוליטית יהודית, שלא לדבר על נוכחות פוליטית יהודית ברובה, במזרח הים התיכון. המנדט הבריטי השאיר מורשת עמוקה של מתחים לא פתורים בין יהודים לערבים סביב אדמה, הגירה וזהות לאומית. ניסיון הממשל הבריטי לאזן בין חובותיו כלפי יהודים וערבים במזרח התיכון לא הצליח ליישב את שאיפותיהם.
