עליית הציונות הפוליטית במאה ה91 באירופה, בהשראת הקשר בין העם היהודי לארץ ישראל של 002,3 שנה ללא שבירה (שלומו אבנרי, ציונות כתנועת שחרור לאומי) היה במקביל להתפתחויות שליליות של הערבים הפלסטיניים במשק כמה מאות שנה לפני צמיחת הציונות. אלו כללו: התרוששות האיכרים וחובות שמגדילות (למלווים כספים, סוחרים ובעלי קרקעות, ופוליטיקאים אליטים עירוניים), מעמיקים קנאת פוליטית מקומית, והרחבת חלוקת חברתית ארצית. עם כמעט פה אחד, כותבים ערבים פלסטיניים ידועים הגיעו לסיכום, שביחד, המציאות הזאת גרמה לסביבה פוליטית פלסטינית שמאוד לא מתפקד. כבר היה ברור בשנות ה30 שהחברה הפלסטינית, משוברת ומרובדת, לא יכלה לחתור תחת הגידול הדמוגרפי והפיזי של הציונים או הרצון הנחוש להקמת מדינה. העיתונות הערבי פלסטיני של שנות ה-30 ואילך מאשרת מנהיגות פוליטית חסר יכולת ולפעמים שיתוף ערבי עם בניית האומה היהודית. האסף פה מציג תובנות מוסמכות על החברה הפלסטינית ממקורות בין-לאומים וערבים מכובדים: ועדת חקירה אנגלו (6491), עיסא ח׳לף, מוסא עלמי, ראשיד ח’אלידי, פרד ח׳ורי, ודון פרץ. פרץ, היסטוריון של הפלסטינים, מראה למה גם אחרי 8491 היה איחורים בהופעתה של תנועת לאומית ערבית פלסטינית. מצדו, הישאם שרבי, (ניאופטריארכיה, אוקספורד, 8891, עמ׳ 63) בהסבר ההיעדרות או ההתפתחות המאוחרת של זהויות לאומיות ערביות, מצביע על חברה ״שנפגמה על ידי הכוח והעושר של אליטות השולטות שחוסמות את האפשרות הזו.״ עליונות האנוכיות של האליטה ואופי הבלתי מתפקד בפוליטיקה הערבית הפלסטינית במשך המנדט בולט כיום, נאמר לעתים קרובות על ידי פרשנים פלסטינים וערבים בניתוחים שלהם על מצב הפוליטיקה הפלסטינית (חוסיין אגא ואחמד חאלידי, 1202), בפרשנות (בנדר בן סולטאן, 0202) (האני אל-מסרי, מאי 5202 וראשיד חאלידי, 1202), ובסקרי דעת הקהל (המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים, מאי 5202).
— קן סטיין, 51 יוני 5202
הערכות ערבים על חוסר התפקוד של הערבים הפלסטיניים ומחויבות הציונים לפני 8491
1. 6491– ״הערבים [פלסטינים] מחולקים פוליטית מהמריבות האישיות של מנהיגיהם, שעדיין מתרכזים סביב המחלוקות של משפחת חוסיין ויריביהן; וחברתית מהפער שמפריד בין המעמד העליון הקטן לבין המוני האיכרים – פער שהאינטליגנציה החדש עוד לא מספיק חזקה לגשר. כתוצאה, הם לא פיתחו דמוקרטיה פנימית כמו שהיהודים. שהמחלוקות שלהם לא התגברו…בחלקה תוצאה של לאומיות פחות מודעה לעצמה שנמצא היום אצל היהודים. למרות זאת, אלו גם תוצאה של כישלון האחריות הפוליטית. מנהיגי הערבים, שדוחים משהם רואים כמעמד כפוף במדינת הפלסטינית, ורואים את עצמם כיורשים ראויים לממשלת המנדט, סירבו להתפתח קהילה ערבית עצמאית במקביל ליהודים. גם עוד לא היו מוכנים לראות את מעמדם מוטלת בספק על ידי צורות דמוקרטיות כמו בחירות לוועד הערבי העליון, או הקמת מפלגות פוליטיות העממיות. האינטליגנציה החדשה מזהה את הכישלון הזה, אבל לא סבירה להפעיל כוח רב עד שיש לה את התמיכה של מעמד הביניים גדולה יותר.״ מנהיגות ערבית, כפי שמצוטט בדוח של וועדת החקירה האנגלו-אמריקאי, 6491, עמ׳ 63.
2. שנות ה-04 והלאה … ״עשורים של שינויים חברתיים תרמו בבירור לקריסה קהילתית [ערבית פלסטינית] ובריחה בחודשי 8491 – כלומר, התמוטטות מהירה וכאוטית והתפוררות של ארגון ומנהיגות כפרי ועירוני פוליטי וחברתי. בהקשר של חוסר של רשות לאומית פלסטינית, הבריחה המוקדמת של אלפים ממעמדי העליונים ובינונים, וממשל הקולוניאלי שפונה מהארץ במהירות, לא היה גוף שיכול לתאם ולארגן התנגדות ולשמור על שירותים ציבורים בסיסים להימנע ההתמוטטות הרחבה של מוסדות ורשויות קהילתיות. ״ ד.ר. איסא ח׳לף, ״השפעת השינוי החברתי-כלכלי אל קריסת החברה הערבית בפלסטין המנדטורית,״ כתב העת הבינלאומי ללימודי מזרח התיכון, כרך 92, מס’ 1 (פברואר 7991), עמ׳ 39-211.
3. 9491 – ״בשלב הראשון (של המלחמה) המקור הבסיסי של החולשה שלנו [ערבית פלסטינית] היה שלא היינו מוכנים, אף על פי שלא היינו מופתעים, בעת שהיהודים היו מוכנים לגמרי; שעבדנו על בסיס מקומי, בלי אחדות, בלי כוללנות, בלי פיקודה כללית, ההגנה שלנו מפורקת והענייניים לא מסודרים, כל עיר נלחמת לבד ורק אילו באזורים ליד היהודים בכלל נכנסים לקרב, בעת שהיהודים ניהלו את המלחמה עם ארגון מאוחד, פיקוד מאוחד, וגיוס חובה מלא. הנשק שלנו היו גרועים וחוסרים; הנשק של היהודים היו מעולים וחזקים. היה ברור שהמטרות שלנו בקרב היו שונים; מטרת היהודים הייתה רק לנצח. אותו חולשות היו מקור החולשה בהגנה בשלב השני, של צבאות הערביות: חוסר אחדות, חוסר פקודה מאוחדת, אלתור, מגוון תוכניות, ומעל הכל רפיון וחוסר רציניות בניצחון במלחמה. כמו שנכשלנו בתחום הצבאי, גם נכשלנו בפוליטית. הפעולות שלנו היו מאולתרות, ניהול הענייניים שלנו הוא שרשרת של טעויות עצומות: לא הייתה לנו מטרה ברורה ולא הייתה מדיניות קבועה. התוצאה הטבעית של כל זה היא אסון ואובדן פלסטין. מוסא עלמי, ״הלקח של פלסטין,״ כתב העת מזרח התיכון, אוקטובר 9491, כרך 3, מס׳ 4, עמ׳ 373-504.
4. הערה לקורא – פרופסור ראשיד חאלידי הוא המחבר של פסקאות 4 ו5 כאן, פורסם במקור בנפרד. הראשון פורסם ב7991, השני ב1002. התוכן שלהם דומה מאוד, אבל שונה מספיק ששניהם ייכללו כאן. כמובן, כמחבר היה לחאלידי הזכות לעשות פרפרזה של עצמו. המקורות שפורסמו של שני הערכים מגלים את הערכות שלו לגבי הסיבות שהפלסטינים הפסידו את מלחמת 7491-9491 נגד ישראל.
״כך, הנכבה, ״האסון,״ של 7491-9491 היה גם תוצאה וגם סיכום של סדרה של כשלים, סדרה של תבוסות. הפלסטינים, עם מנהיגות מחולקת, כספים מוגבלים ביותר, בלי כוחות צבא מאורגנים מרכזיים, ובלי בעלות ברית אמינים, עמדו מול תנועת ציונית ויברה יהודית בפלסטין, שלמרות שהוא קטן, היה מאוחד פוליטית, היו לה מסודות מרכזיים, והייתה מנוהלת היטב ובעלת מוטיבציה גבוהה – הזוועות של השואה נחשפו, אם היה צורך לדחיפה לפעולה נחושה להגשים את מטרות ציונות. כמו שראינו, מנהיגות הציוני הישגה מזמן רצף טריטוריאלי דרך רכישת קרקעות וישובים שהעניק להם אחזקות בצורה של ״N״ עובר לאורך החוף, במורד המרג׳ אבן עמיר/עמק יזרעאל ואצבע הגליל המזרחי. הם נהנו גם מגיבוי בינלאמי – גם ארצות הברית וגם ברית המועצות תומכו בחלוקת פלסטין והיכרו מיד את מדינת ישראל החדשה ובסוף הגיעו להבנה עם כוח הצבאית הערבית המרכזית, ירדן, ששאיפתו של השליט הייתה לשלוט על החלקים הערבים של פלסטין שלא נקלטו לישראל, ושגם פיקד על כוחות העיראקיים שנשלחו לפלסטין ב-8491. לאור הקורות כמעט רצופות של כישלון מצד הפלסטינים, זה אולי מובן שהאויבים שלהם היו מניחים שהרטוריקה שלהם היה צדק לאורך כל הדרך, ושאמנם לא היו פלסטינים. למעשה, היה צריך להיות מובן שלמרות הפער במספרים לטובת הפלסטינים, כלכלה יותר גדולה (עד 8491, הכלכלה היהודית של ארץ ישראל הייתה גדולה יותר מזו של הערבים), כוח אש גדולה יותר, ארגון מעולה, ותמיכה מהמעצמות הגדולות של התקופה יאפשר למדינת ישראל החדשה לנצח את האוכלוסייה הפלסטינית של 4.1 מיליון שמובילה בצורה גרועה ובעיקר כפרית ובעיקר אנאלפביתית.״ פרופסור ראשיד חאלידי, זהות פלסטינית: הבניית התודעה הלאומית המודרנית, הוצאת אוניברסיטת קולומביה, 7991, עמ׳ 091-191.
כך, האסון הפלסטיני של 7491-9491 התבסס על סדרה של כישלונות קודמים. הפלסטינים נכנסו ללחימה שלאחר אישור החלטת החלוקה של האו”ם בנובמבר 7491 עם הנהגה מפולגת עמוקות, כספים מוגבלים ביותר, בלי כוח צבאית מרכזית מאורגנת או גופים מנהליים מרכזיים. הם התמודדו עם חברה יהודית מגוונת בפלסטין, למרות שהייתה קטנה יחסית לשלהם, הייתה מאוחדת פוליטית, היו מוסדות פארא-מדינתיים מרכזיים, ו והייתה מובלת היטב ובעלת מוטיבציה גבוהה מאוד. הזוועות של השואה המלאות רק אד נחשפו ,אם היה צורך לדחיפה לפעולה נחושה להגשים את מטרות ציונות. הציונים כבר הישגו רצף טריטוריאלי דרך אחזקות קרקעות וישובים בצורה של ״N״ שעובר צפונה לאורך החוף מתל אביב עד חיפה, דרום-מזרח במורד המרג׳ אבן עמיר (עמק יזרעאל) ושוב צפונה באצבע הגליל המזרחי. זה היה הליבה האסטרטגית של המדינה החדשה, וקרש הקפיצה להרחבתה. התוצאה של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי של 7491-8491 היה כך מסקנה ידועה מראש. לפלסטינים היו מספרים מעולים, אבל כמו שראינו, ליישוב היה יתרונות יותר חשובות: כלכלה גדולה ומגוונת הרבה יותר, כספים טובם יותר, כוח אש גדולה, ארגון מעולה, ותמיכה מארצות הברית והברית המועצות. כל הגורמים האלו אפשרו למדינת ישראל הצעירה לנצח על האוכלוסייה הפלסטינית של 4.1 מיליון שמנוהלת וחמושה בצורה גרועה, ובעיקר כפרית, בעיקר אנאלפביתית. פרופסור ראשיד חאלידי, ״הפלסטינים ו8491: הגורמים לכישלון,״ במלחמה לפלסטין: שכתוב ההיסטוריה של 8491, עורכים: יוג׳ין לץ רוגן ואבי שליים, אוניברסיטת קמברידג׳, 1002, עמ׳ 03.
6. ״רוב המנהיגים הערבים הפלסטינים, לעיתים נקטו עמדות שליליות ולא גמישות, ועל ידי התעקשות לקבל את הכל, בסוף הם נשארו עם כמעט כלום. הם לא נתנו שיקול הלום לעצה של הבכירים במדינות הערב העצמאיות עם יותר ניסיון ביחסים בינלאומיים, ושהיו יותר מתונים, מציאותיים, וגמישים מאשר מנהיגי הערבים הפלסטינים. לדוגמה, הערבים הפלסטינים, על ידי סירוב תכוף להופיע לפני ועדות חקירה, או על ידי סירוב להשתתף בכנסים, איבדו הזדמנויות יקרות רבות להציג וללחוץ את המקרה שלהם לפני העמים וממשלות המערביות שבידיהם גורלה של פלסטין נמצא … בנוסף, תמיכת המופתי בנאצים הפכה את מנהיגותו של ערבי פלסטין, אחרי המלחמה, למגבלה רצינית בהשגת תמיכה ציבורית וממשלתית למטרה שלהם במדינות המערב…בתוך פלסטין, הערבים הרשו ליריבויות והשאיפות קטנוניות, אישיות, וסיעתיות לעמוד בדרכה של אחדות ערבית אמיתית.״ פרד חורי, ״הדילמה הערבית-ישראלית,״ ניו יורק, 8691, עמ׳ 13.
7. ב6002, פרשן פלסטיני ידוע טען שעקשנות פלסטינית עלתה לפלסטינים ביוקר: ״דחיית החלטת החלוקה ב7491 הפך יותר מחצי העם הפלסטיני לפליטים ושללה מאיתנו את הריבונות הפלסטינית על ארצנו בהגדה המערבית ורצועת עזה…דחיית החלטות 242 ו833 חסמה את הזדמנות ליישומן כאשר העולם נהנה מסוג של איזון כוחות עם קיומו של מחנה הסובייטי… כיצד גבולות החלוקה, כשלפיהם העם הפלסטיני יקבלו 48 אחוזים מהארץ ההיסטורית שלהם, הפכו לגבולות שביתת נשק ב9491 כשאלה לא מעל 22 אחוזים מהארץ ההיסטורית של פלסטין? וכיצד ההגדה המערבית הפך לחתיכת גבינה שוויצרית שנחתכת על ידי ההתנחלויות בכל מקום? ואיך, בירושלים, הפכנו למיעוט שישראל מנעשה להיפטר. … זמן, אחים שלי בחמאס, לא עובד לטובתנו.״ מוחמד יאגי, ״הסכנות במדיניות חמאס״ אל-איאם, מרץ 31, 6002.
8. דון פרץ, ״ריבוד חברתי פלסטיני – ההשלכות פוליטיות,״ בגבריאל בן דור הפלסטינים וסיכסוך מזרח התיכון, עיתונות 9791, עמ׳ 304-724. סיכום המאמר שלו הוצג מפני שזה משקף את הדעות שנמצאים בשישה הפסקאות הקודמות, אבל נכתב לפני הערכות הקודמות. דון פרץ כתב אחד מהספרים החשובים על הפליטים הפלסטינים שפורסם בשנות ה60 ו07. המאמר הזאת היא סיכום של התוצאות שהוא פירסם במקום אחר, כולל פלסטינים, פליטים, ותהליך השלום במזריח התיכון, 3991. ההערכת פרץ היא אובייקטיבית ,מפורטת, ומוצגת בלי דעות קודמות או פולמוס. (כל הקרדיט לממצאים ולהערכות האלה שייכים למחבר, דון פרץ.)
עמ׳ 404. ״לעיתים קרובות הפלסטיניפ נחשבים לקבוצה מגובשת או מונוליטית, עם זהות ייחודי שמאפייניה המשותפים יצרו רגש לאומי חזק. למרות שהרבה מהחוויות הדדיות שלהם בחצי המאה שלעבר עזרו להם לעצב תגובות ותפיסות משותפות מסיומות, עדיין יש אצל הפלסטינים הבדלים חברתיים ומעמדיים משמעותיים. בתקופות של מתח פוליטי, כמו במרד הערבי של 6391-9391 או בתקופה לאחרי מלחמת ששת הימים, יש נטייה להתעלם מהבדלים האלה. לחלק מהצופים, הקהילה נראתה מעודדת בפעולה פוליטית פחות או יותר מאוחדת.״
* * *
לפני הבריחה הפלסטיני ב7491-8491, החברה הערבי פלסטיני לא הייתה מונוליטי. היא הייתה מרובדת אנכית ואופקית. בתוך כל חלק מרובד של החברה, היו פיצולים גם צלבים. החברה התאפיינה בהבדלים מקומיים חזקים שהבחינו בין צפוניים לדרומיים, שוכני הגבעות מאנשי המישורים, נוודים מאוכלוסייה מיושבת, עירוניים מכפריים, ונוצרים ממוסלמים. להבדלים במרובד האלה היו חשיבות כלכלית, חברתית וגם פוליטית. למרות שהחברה הפלסטינית נקרע על ידי מלחמת הערבית-ישראלית ב7491-8491, רוב הרכיבי של המרובד שהאופיין את החברה במנדט הבריטי נמשך לרבע המאה בגלות.
״על פי הרשויות המנדט הבריטי, מבנה החברה הערבית הייתה כמעט-פיאודל. האריסטוקרטיה של בעלי האדמות המוסלמים ששירתו את הרשויות העות׳מאניות היו האפנדי או המעמד ששלט בהחברה הערבית. רבים מהם היו עשירים ומשכילים ורכשו דרך קשרים אירופיים נרחבים תחכום מערבי. אבל, הלכידות שלהם כמעמד פוליטית יעיל נמנעה על ידי יריבויות מסורתיות בין המשפחות המובילות, השניים המשפיעים ביותר הם החוסייני והנשאשיבי. בני משפחות האלה ואחרות של נכבדים מוסלמים, קיבלו על עצמם מנהיגות בתקופה העות׳מאנית. תחת שלטון המנדט, הם המשיכו לשלוט על החיים הדתיים, פוליטיים, וחברתיים המאורגנים של קהילת הערבית.״
״המעבר של משפחות מכובדות לערים התחיל בסוף מאה ה-91 והתעצם בתהליך העיור המהיר בתקופת המנדט. משפחות חשובות רבות המשיכו להפעיל סמכות ולשלוט על הכפרים המקורים שלהם מהבסיסים העירוניים החדשים שלהם .כך, מנהיגות מאופיינת בשליטה של משפחות המכובדות שהפכו לעירוניים, אבל ההבדלים האזוריים שהתאפיינו ביריבויות בין משפחתיות בכפרים המשיכו. כשיריבויות פוליטיות בין שני המשפחות המובילות, החוסייני והנשאשיבי, מוגברות ושכל אחד מהמשפחות רכשו כוח מגבילה הם השתלטו על הזירה הפוליטית, למרות שהנשאשיבים האפילו על ידי החוסיינים החזקים ביותר, והגבירו את השפעתם על ידי שליטה המועצה המוסלמית העליונה. משפחות פחותות, והשותפים הכפריים או אזוריים שלהם נעו לקראת הזדהות עם אחד משני הגדולים. במשך כל תקופת המנדט, המעמד הגבוה חולק אופקית לקבוצות אזוריות, שביניהם המתח היה הרבה יותר לזאת בין המעמדים או פלגים דתיים.״
״לעתים קרובות הבדלים אזוריים היו איפה שהמתחים בין עיר לעיר באו לידי ביטוי בהזדהות עם אחת המשפחות הפוליטיות המובילות .מרכזי התנגדות לשליטה של חוסיין שמרוכז בירושלים התפתחו בחברון, עזה, והצפון. היו מקראים ששייח׳ים בכפר התנערו מאותה תנועת אנטי-ציונית בגלל המתחים עירוניים-כפריים המסורתיים. המרירות הזו ניכרה ב0291, שלא היו לאיגודים פוליטיים עירוניים קשרים מחוץ לערים, ״ובשם הכפרים התנגדו לכל הפעולות המושחתות שפגעו בביטחון של הקהילה.״ למרות שהייתה תמיכה כללית בכל הארץ למרד הערבי נגד בריטניה ב6391-9391, היו סכסוכים ועימותים שגרמו ליותר נפגעים בקהילה הערבית מאשר הנפגעים בבריטים וביהודים.
״הבא בהשפעה על בעלי הקרקעות הגדולים היו העמד הבינוני של אנשי מקצוע עירוניים ואנשי עסקים. הם שלטו בתעשיות הקטניות המעטות, כמו מפעלי הסבון בשכם. חלקם היו בעלי מטעי פרי במישורים. אחרים הפעילו את העיתונים המקומיים, בדרך כלל שיתפו פעולה עם אחד או אחר מהמשפחות המוסלמיות המכובדות, לעתים קרובות כאשר הם צברו עושר ורכשו קרקעות, הם היו מתמזגים דרך נישואים ובריתות משפחיות חדשות עם האצולה. והבנים של האצולה בעלת קרקעות התחילו, עד סוף המאה הקודמת, להיכנס למקצועיים עירוניים ומסחר. מספר אנשי מקצוע, רופאים, עורכי דין, ערכים, מחנכים ועובדי ממשלה ממעמד הבינוני היו נוצרים. המרחק החברתי המסורתי בין מוסלמים ונוצרים באמת פחת כתוצאה של התנגדות משותפת לשני האויבים העיקרים של הערביים הפלסטינים, השליטים הבריטים והממסד הציוני, שהוביל להזדהות הדדית באיגודים הפוליטיים שנשלטו על ידי המשפחות המוסלמיון הבולטות.״
הרוב הגדול של פלסטינים היו איכרים או פלאחין, כמה מהם בעלי חוות קטנות, אבל רובם דיירים שהיו עובדים שכירים על אחוזות האצולה (בעלי קרקעות/אפנדי). ברמת החברתית הנמוכה ביותר היו נוודי המדבר הבדואים שעדיין בעיקר פסטורולים, אבל הרבה עסקו בחקלאות יבשה פרימיטיבית.
במשך התקופה המנדט, בין 3/2 ל4/3 מהאוכלוסייה הערבית מוסלמית היו איכרים כפריים שעסקו בחקלאות, בהשוואה ל4/3 מהאוכלוסייה הערבית נוצרית שהיה עירונית. המאפיין הבולט של מעמד (הכפרי) הזו, כפי וועדת המלכותית הבריטית משנת 7391 ווועדת החקירה האנגלי-אמריקאי משנת 6491, היה העוני שלה. ערום אדמה, שיטות חקלאיות מיושנות, חזקת קרקע לא בטוחה, מערכת אחזקת קרקע מיושנת, שווקים מוגבלים, וקצב גידול האוכלוסייה שמגדילה, גרמו להתרוששות לאיכר.
ב0391, דו״ח ג׳ונסון-קרוסבי (חקירה ממשלת הפלסטינית) העריך כי %03 מהמשפחות הכפריות היו חוסרות קרקע וליותר משליש של איכרים ערביים היה פחות מכמות מינימלית של אדמה למחייה.
בעלי קרקעות וסוחרים אמידים צברו עושר; בתהליך העיור שנוצר, מספר גדול של חקלאים קטנים, ואיכרים חסרי קרקע נמשכו לערים בחיפוש אחר מעסקים נדירים. האוכלוסייה הערבית עירונית גדלה ב-%58 מ-1391 עד 4491ת תקופה שבו האוכלוסייה הכפרית רק גדלה ב-%04. רבים מהמובטלים, פרולטריון עירוני, ואלו בתחתית סולם השכר ליבתו את העיניים העירוני וסערה הפוליטית של התקופה הזאת.
עמ׳ 704 ״החברה הפלסטיני נהנה משירותי בריאות משופרים בתקופה של המנדט. האוכלוסייה הערבית כמעט הוכפל בין 0291 ל0491. למרות מכשולים כלכלים רבים, הכנסה לנפש הערבית פלסטינית בהשוואה לשאר העולם הערבי עלה להיות הכי גבוה בעולם הערבי. היתרון הגדול ביותר של פיתוח הכלילי של פלסטין נצבר למעמד הבינוני החדש. הרוב המכריע, חקלאים קטנים, איכרים חסרי קרקע, ובדואים ופרולטריון עירוני הרוויחו מעט.״
״יש להדגיש שבשנות ה04 הכלכלה הפלסטיני ואוכלוסייה של תקופת הפלסטיני עבר שינוי עצום. אדמות שנמכרו על ידי בעלי קרקעות בודדים, שאולי גרו בסוריה או לבנון (כתוצאה של הגבולות החדשות ששורטטו בהסכם סן רמו ב0291) אבל גם פלסטינים שמכרו את האחוזות שלהם, לא רק ליהודים אלא גם לערביים מקומיים. למרות שכשליש מהחקלאים נשארו בלי קרקע, בעלות על הקרקע הייתה בעיקר על ידי בעלי קרקעות קטנים שגרו בכפרים שלהם. בהרבה מקראים, אדמות היו בבעלות אדמות הכפר, ומסתובב כל שנה בין החקלאים, נוהג שנטה לשבש את דפוס הגידול ולהפחית את הפרודוקטיביות.״
עמ׳ 904 ״בהתחשב פיצול של פלסטין למעמד שליט בריטי, היישוב היהודי וחברה ערביית שמאורגן בצורה אמורפי, או קבוצה של קהילות, כל אחד מאלו היה יחסית עצמאית ומבודדת בחיים התרבותיים, חינוכיים, וכלכליים מהשניים האחרים; לא היה קשה למנהיגות הערבית ליצר אשליה של קהילה לאומית, מעודד מההתנגדות לשלטון הבריטי ולאיום ההסגת גבול הציוני. מספר מגדילה של מחקרים שמתעסקים עם הקהילה הערבית פלסטינית במשך המנדט, ואכן, הביצועים של אותה קהילה במשבר של 7491-8491, מבססים את הפיצול, החולשה הפנימית, ועד כמה אחדות הפוליטית הלאומית הייתה עדיים אשליה. למרות שפלסטין הערבי היה במעבר מחברה מסורתית למודרניזציה, האשליה של אחדות פוליטית היה מוקדם מדי.״
