נובמבר 29, 1947
רשומות רשמיות של העצרת הכללית, מוסף מושב שני מס’ 11, כרכים 1-4.
הידרדרות היחסים בין בריטניה לפלסטין
הכוונה הבריטית (דו”ח פיל ב-7391) לחלק את פלסטין למדינות ערביות ויהודיות מעולם לא מומשה. עם זאת, היא נותרה אופציה פוליטית מעשית לפתרון הסכסוך בין הערבים לציונים. בריטניה הייתה צריכה לרצות את התנגדות המדינות הערביות לציונות, ולכן נמנעה מלבחון מחדש את תוכנית החלוקה. הספר הלבן של בריטניה מ-9391, שניסה להקפיא את צמיחת הבית הלאומי היהודי, נדחה על ידי הציונים. על ידי יישום ההגבלות על העברת הקרקעות כחלק מהספר הלבן, בריטניה הכירה בכך שישנם חלקים ערביים ויהודיים של פלסטין. בשנות ה-04 נמשך הוויכוח בתוך משרד החוץ על פתרון הסכסוך הערבי-יהודי באמצעות חלוקה. ב-4491, בעודו אוכף את ההגבלות של הספר הלבן על עלייה יהודית ורכישת קרקעות, כתב הנציב העליון הבריטי סר הרולד מקמייקל במכתב פרטי ללונדון: “אינני רואה חלופה לחלוקה. … יהודים וערבים כאחד ייהנו מבעלות על טריטוריות משלהם”.
במהלך מלחמת העולם השנייה, בעוד היחסים בין בריטניה לציונים בפלסטין התדרדרו, הם לא עשו הרבה כדי להתיר את אחיזתה האסטרטגית האיתנה של בריטניה בפלסטין. קריאתו של בן-גוריון למדינה יהודית בנאומו במלון בילטמור בניו יורק במאי 2491 הרגיזה עוד יותר את יחסי הציונות-בריטניה. הזרע שזרע בן-גוריון בתחילת שנות ה-04 של הפעלת וחיזוק התמיכה היהודית האמריקנית בשאיפות הציוניות הניב דיבידנדים לאחר המלחמה. אז הופנו מאמצי שתדלנות עצומים נגד מגוון פקידים בוושינגטון הקשורים לממשל טרומן.
ההצהרות הציוניות הפומביות לוו בהמשך הגידול הפיזי והדמוגרפי היהודי בשטח בשנות המלחמה. למרות מגבלות הספר הלבן, הציונים עקפו בקלות את חוקי רכישת הקרקעות וקנו קרקעות לצרכים אסטרטגיים. למרות מאמצי הבריטים לעצור אותה, נמשכה העלייה היהודית הבלתי חוקית לפלסטין. בפלסטין תקפו ארגונים צבאיים למחצה יהודיים כוחות ומתקנים בריטיים. בעוד מיליוני יהודים מתו במחנות ההשמדה באירופה, הצמיחה הכלכלית היהודית בפלסטין נמשכה. עם סוף המלחמה המליץ נשיא ארצות הברית הארי טרומן על קבלתם המיידית של 000,001 יהודים לפלסטין, והציב אותו כאופוזיציה לממשלת הלייבור הבריטית שעמדה מחויבת להגבלות של 9391 על צמיחת הבית הלאומי היהודי. בריטניה נותרה תמיד מודעת לאופן שבו המדיניות בפלשתינה תישמע ותיראה בשאר המזרח התיכון ובהודו, שם הדאגה הבריטית לרגישויות המוסלמים המקומיים נותרה בראש סדר העדיפויות.
הקמת אונסקו”פ
לנוכח האלימות הגוברת בפלסטין, הלחצים הציוניים לאפשר עלייה יהודית ולחץ מחו”ל, פנתה ממשלת בריטניה לאומות המאוחדות שזה עתה הוקמו. הבריטים הבהירו כי בפנייה לייעוץ של האו”ם, הם לא יהיו מחויבים לקבל הצעות של האו”ם שאינן ידידותיות לאינטרסים הבריטיים. תקווה אחת שבריטניה שמרה הייתה שהאו”ם יציע בסופו של דבר את המשך השליטה הבריטית בפלסטין.
באפריל 7491 הקים האו”ם את אונסקו”פ (הוועדה המיוחדת של האו”ם לענייני פלסטין). מטרתה, כמו ועדות קודמות שביקרו בפלסטין, הייתה לחקור את הסיבות הבסיסיות לתסיסה הקהילתית ולהציע המלצות פוליטיות לגבי הצעדים הפוליטיים הבאים. ועדת אונסקו”פ כללה אחת עשרה מדינות: אוסטרליה, קנדה, צ’כוסלובקיה, גואטמלה, הודו, איראן, הולנד, פרו, שוודיה, אורוגוואי ויוגוסלביה. חברי הוועדה נסעו לפלסטין ביוני.
לנוכח עובדות החיים בפלסטין, קיבל הוועד הערבי העליון את נציגי האו”ם בשביתה ארצית וסירב להעיד בפניו.
שלושה מחברי האצ”ל נידונו למוות. שני סמלים בריטים נחטפו כבני ערובה. הצבא הבריטי הטיל משטר צבאי ועוצר. כשחברי ועדת האו”ם הביעו את דאגתם, המזכיר הראשי של הממשל הפלסטיני הזכיר להם בקצרה שזה לא עניינם.
אוניית הפליטים “אקסודוס 7491” נתפסה בלב ים, ויו”ר ועדת האו”ם צפה בנוסעיה בנמל חיפה.
בירושלים הסתגר הממשל הפלסטיני בגדרות תיל.
הוועדה ראתה ממקור ראשון שהניהול הפלסטיני אינו בר ביצוע, ושתי הקהילות היו לכודות במה שנראה כסכסוך בלתי פתיר.
כסימפטום לסירוב מוקדם יותר להתמודד באופן רשמי עם ממשלת בריטניה בעיצוב המדיניות בפלסטין, סירבו ערביי פלסטין להציג הצגה רשמית בפני ועדת אונסקו”פ. כמה ערבים פלסטינים נפגשו בארבע עיניים עם נציגי אונסקו”פ. נציגי ממשלות ערב, למעט עבר הירדן, נפגשו עם הוועדה בלבנון לאחר שעזבה את פלסטין. הם המליצו שכל פלסטין תהפוך למדינה ערבית. תת-ועדה של אונסקו”פ ביקרה בכמה ממחנות העקורים באירופה.
ב-6491 הפכה חלוקת פלסטין למדיניות מוצהרת של הסוכנות היהודית. כראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון הבהיר בעדותו בפני ועדת אונסקו”פ כי מדינה יהודית עצמאית היא התוצאה הפוליטית היחידה המקובלת על הציונים. עדותו של בן-גוריון הייתה חשיפה מבריקה של העניין הציוני וההיסטוריה הקרובה שלו. המפה הציונית שהוצגה לוועדת אונסקו”פ הייתה למעשה המפה שהוצעה ב-7391 לוועדת פיל. עם זאת, הוא הוסיף את הגליל, את הנגב ואת מערב ירושלים. רכס ההרים של יהודה ושומרון (מה שהפך מאוחר יותר לרוב הגדה המערבית) היה אמור להישאר מחוץ לגבולות המדינה היהודית. שתי המפות שהוצעו על ידי הציונים ב-7391 וב-7491 שיקפו במידה רבה את טביעות הרגל שיצרו מכירת קרקעות ערביות ורכישת קרקעות יהודיות. אלה היו השטחים שהוצעו לרכישה ב-7391 כאשר קק”ל בחנה אפשרויות לרכישת קרקעות שהוצעו על ידי מוכרי קרקעות ערבים נלהבים. (ראה מכתב דוק אפשטיין).
הצגת נקודת המבט של הסוכנות היהודית והציונות באה בצורת עדות בעל פה ויותר מ-055 עמודים של חומר כתוב מפורט. הדבר היה אופייני להכנה הציונית ולתגובה לוועדות חקירה שבהן התבקשו להשתתף בתקופת המנדט. תוכן הכרך שהופק, “התוכנית היהודית לפלסטין”, מזכרים והצהרות שהוגשו על ידי הסוכנות היהודית לפלסטין בפני הוועדה המיוחדת של האו”ם לענייני פלסטין, כיסה את ההיסטוריה הקרובה של הציונות והמנדט וכן פתרונות אפשריים לסוגיית פלסטין. הפתרונות כוללים:
1. המשך המנדט
2. נאמנות משותפת
3. קנטוניזציה
4. מדינה ערבית
5. שוויון דו-לאומי
6. מדינה יהודית
7. חלוקה
דו”ח הסוכנות היהודית כלל פרקים נרחבים על ההיסטוריה הציונית והעולם הערבי בראי הפוליטיקאים הציוניים, מעמדן של הקהילות היהודיות בארצות ערב/המזרח ועדויות של בכירי הציונות. העדות הייתה ישירה, שופעת ומרחיקת לכת.
לא הייתה אג’נדה עקיפה: המנהיגים הציונים האמינו שהם הרוויחו את הזכות למדינה יהודית עצמאית עם רוב יהודי. הם הכירו בהתנגדות הערבית לרעיון והבינו מדוע הערבים מתנגדים למפעל הציוני.
קריאת המקרה הציוני מעניקה הבנה של עומק המוכנות של הסוכנות היהודית לטפל בדיפלומטיה של הרגע. אם הם לא הרשימו את חברי אונסקו”פ, הם בוודאי הציפו אותם בנתונים, בהיגיון ובניתוחים משכנעים של כל סוגיה מרכזית ומשיקה הקשורה להקמת מדינה יהודית בפלסטין ולנוכחות יהודית במזרח התיכון בכלל. היקף החומר שהוצג לאונסקו”פ חשף באופן בוטה את הפער בין הקהילות היהודיות והערביות ואת בחירות ההנהגה שלהן בהתמודדות עם הבריטים בקביעת מדיניות ובעיצובה. ערביי פלסטין לא הגישו את טענותיהם לוועדת אונסקו”פ והחמיצו הזדמנות נפלאה להרשים את חברי הוועדה שהיו יכולים להשתכנע לפחות להקשיב לדעה שהצהרת בלפור, המנדט והחלוקה אינם ראויים. ההנהגה הערבית בפלסטין ביטלה במודע את האחריות לייצג את האוכלוסייה הערבית. יתר על כן, הליגה הערבית שניכסה את הסוגיה הפלסטינית בעניינים בין-ערביים, הייתה בעצמה מפולגת בארסיות על ידי אינטרסים לאומיים ירדניים ומצריים צרים. גם עמאן וגם קהיר רצו לעצמן חלק מפלסטין; אף אחד לא דיבר בשם הערבים הפלסטינים.
דו”ח אונסקו”פ
בסוף אוגוסט 7491, לאחר שהגיע לפלסטין, פרסם אונסקו”פ את הדו”ח שלו. היה דו”ח רוב שהציע חלוקה ודו”ח מיעוט שהציע פתרון פדרלי של שתי קהילות החיות במדינה אחת. היה ויכוח האם יש להקים נאמנות של האו”ם כדי לשמור על השליטה בפלסטין או להמליץ על חלוקה עם הקמת מדינות עצמאיות. דו”ח הרוב של אונסקו”פ הציע לחלק את פלסטין למדינות ערביות ויהודיות. גם המדינה הערבית וגם המדינה היהודית היו אמורות להיות מורכבות משלושה מקטעים, כאשר כל אחד מהמקטעים בקושי רציף או בקושי נוגע זה בזה. המפה כללה את שלושת החלקים הגיאוגרפיים של כל מדינה שהוצעה, כך שאף אחת מהמדינות לא הייתה יכולה לפעול מבחינה מבצעית או לשמור על עצמאות ללא אישורה של השנייה.
כאשר הוצג דו”ח החלוקה, התגובה הערבית הייתה חד משמעית, מהירה והתנגדה לחלוטין לקבלתו. כדי להציע את האפשרות של חלוקה, הוועדה הפוליטית של הליגה הערבית הציעה להטיל סנקציות כלכליות על בריטניה וארה”ב. יתר על כן, הוועד הערבי העליון ותומכי הגוף הערבי הפלסטיני לא רק דחו את החלוקה, אלא דחו עד סוף ספטמבר גם את הפתרון הפדרלי של דו”ח המיעוט. הם הציעו רק מדינה מאוחדת שבה, “המיעוט היהודי יקבל הגנה והגנות נאותות”.
בנובמבר 31, 7491 הודיעו הבריטים על נסיגתם מפלסטין עד אוגוסט 1, 8491 ויסיימו את הניהול האזרחי שלהם הרבה לפני כן. בריטניה נסוגה מבלי להצביע בעד חלוקה, אך עדיין קיוותה שהאו”ם יציע לבריטניה את הזכות להמשיך שם באמצעות נאמנות על האזור, למעשה אישור מחדש של השליטה הבריטית.
טרומן, תחת לחץ ממקורות רבים לתמוך בחלוקה, אסר על כל ביקור של בכירים ציוניים בחדר הסגלגל מלבד אחד. שותפו העסקי לשעבר, אדי ג’ייקובסן, שכנע את טרומן להיפגש עם חיים ויצמן. ויצמן טען לטענה הציונית. כאשר נערכה ההצבעה על החלוקה ב-92 בנובמבר 7491, הצביעה ארה”ב בעד יחד עם ברית המועצות וצרפת, בעוד הנציג הבריטי נמנע. ההצבעה הייתה 33-31 עם 01 נמנעים, והשיגו את הרוב הדרוש של שני שלישים. היא באה בעקבות תבוסת ההצעה הערבית למדינה מאוחדת.
תגובות להצבעת החלוקה באו”ם
הציונים צהלו ואילו הערבים הפלסטינים ומנהיגי המדינות הערביות והמוסלמיות זעמו. בהכנות לנסיגה, פקידים בריטיים בפלשתינה היו פרו-ערביים מובהקים באהדתם, מה שהקשה עוד יותר על הסוכנות היהודית. יישובים ומוסדות אזרחיים יהודיים מצאו את עצמם בסכסוך אזרחי מידי עם הערבים המקומיים והתכוננו למלחמה נגד מדינות ערב השכנות.
לפני שהעצרת הכללית של האו”ם הסתיימה ב-92 בנובמבר, היא מינתה ועדה בת חמישה חברים ליישום החלוקה. הוועדה התבררה כחסרת תועלת. בנוסף לכאוס הגובר בפלסטין, בריטניה הסיגה את הממשל האזרחי שלה. למועצת הביטחון של האו”ם, בשל השינויים שחלו בהרכבה בתחילת 8491, לא היה עוד רוב ליישם את החלטת החלוקה. מדינת ישראל הכריזה על העצמאות שלה ב-41 במאי 8491.
למחרת קבלת ההחלטה תקפו ערבים רכוש יהודי בפלסטין, ומהומות פרצו נגד קהילות יהודיות בדמשק, חלב, קהיר, ביירות ועדן, שבהן נהרסו בחלק מהמקרים בתי כנסת. מלחמת קודש הוכרזה על ידי מנהיגי אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. השלב הראשון של מלחמת העצמאות של ישראל התחילה. חייהם של יהודים בארצות ערב והמוסלמים הפכו מיד לסכנת חיים.
בתום מלחמת העצמאות ובמשך עשרות שנים לאחר מכן, הפכה החלטת החלוקה לאבן דרך ביחסים בינלאומיים כאשר הועלו הסוגיה הפלסטינית או הלגיטימיות של ישראל. ההחלטה הוצגה שוב ושוב כהוכחה ללגיטימיות הבינלאומית של ישראל, כתמיכה במדינה ערבית בפלסטין, וכהוכחה לכך שאם מדינות ערב לא היו דוחות את החלוקה ב-7491, הייתה קמה מדינה ערבית בפלסטין, ולא הייתה נוצרת בעיית פליטים ערבים פלסטינים. באוקטובר 1102 אמר נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס כי “זו הייתה טעות ערבית בכללותה” לדחות את תוכנית החלוקה. תוכנית החלוקה שימשה גם כמודל לאופן שבו יש להתייחס לירושלים כעיר ולמקומות הקדושים שלה, כלומר למשול באמצעות ממשל בינלאומי כלשהו. המציאות הזו מעולם לא התממשה. ירושלים, שחולקה כתוצאה ממלחמת 8491–9491, אוחדה מחדש כעירייה אחת רק לאחר מלחמת יוני 7691, ולא הוחל מינהל בינלאומי על שלטונה.
קן סטיין, ספטמבר 18, 2025 –
