הצהרת בלפור הייתה הצ’רטר היהודי שהרצל לא הצליח להשיג מהסולטן העות’מאני 02 שנה קודם לכן. תנאי ההצהרה נכללו במבוא של סעיפי המנדט הפלסטיני (2291) וקיבל אישור בינלאומי ולגיטימציה פוליטית על ידי חבר הלאומים החדשה בסן רמו ב-0291 ועל ידי חברי הלאומים ב-2291. היסטוריונים רבים של הציונות וישראל רואים בהכרזה חלק מהתקדמות פוליטית – מהמדינה היהודית של הרצל (6981) לסעיפי המנדט (2291) ועד להחלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם (7491) שקראה להקמת מדינות ערביות ויהודיות נפרדות בפלסטין – שהגיעה לשיאה בהכרזת העצמאות של ישראל (8491). המעוניינים בדה-לגיטימציה של ישראל טוענים כי הצהרת בלפור, ולכן כל דבר המבוסס על תוקפו, כמו המנדט הפלסטיני או מדינת ישראל, בטלה ומבוטלת. זו הייתה העמדה הרשמית של רוב העולם הערבי גם בשנות ה-09. 

פרסום ההצהרה גרם לחסידי הציונות לאופוריה. ההכרה ברצונם להקים מולדת פירושה שהתנועה הציונית קיבלה רשות, תחילה ממעצמה גדולה, אנגליה, ואחר כך מחבר הלאומים, להגשים את המטרה הציונית של הקמת בסיס טריטוריאלי לביטוי הזהות היהודית ולעמוד על זכותם של היהודים להתבסס מחדש על האדמה שאלוהים הבטיח לעם היהודי. עבור כ-000,04 יהודים שהיגרו לפלסטין ורכשו אדמות להקמת התנחלויות משנות ה-0881 ועד 7191, פרסום ההצהרה אישר כי בחירתם האידיאולוגית והפיזית לשוב לארץ אבותיהם הייתה צודקת. עבור יהודים ברחבי העולם, שחיו במשך מאות שנים בשוליים כמיעוט בסביבות עוינות לפעמים יוצאות דופן, נתונים כל הזמן לגחמות השליטים, הגנה מפני מעצמה גדולה הייתה ניתוק פוליטי משמעותי מהעבר היהודי. 102 המילים של ההצהרה היו הצהרת אישור לבנות בית לאומי, תוך קריאה להגנה על זכויותיה האזרחיות והדתיות של האוכלוסייה הלא-יהודית. 

עבור יהודים שאינם ציונים או אנטי-ציונים, ההצהרה גרמה לכל הפחות לדאגה, אם לא לתדהמה עמוקה. האם יהודים לא-ציונים בבריטניה יתויגו כאזרחים לא נאמנים משום שבני דתם היו כה נלהבים מקיומה של מולדת במקום אחר? יהודים אלה שהתנגדו לציונות האמינו בשוויון או באמנציפציה יהודית בארצות שבהן חיו, ולא בבית לאומי ליהודים. יהודים אלה לא היו מאורגנים מספיק, וההיגיון שלהם לא הביא להם הודעה מיידית או ארוכת טווח. 

בית לאומי יהודי בפלסטין בתמיכת בריטניה התאים בנוחות לאינטרסים אסטרטגיים בריטיים גדולים יותר במזרח התיכון. לפני, במהלך ואחרי מלחמת העולם הראשונה, האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה כללו הקמת “גשר יבשתי” מהמפרץ הפרסי לים התיכון כדי להבטיח את ההשפעה והשליטה הכלכלית והפוליטית הבריטית מהודו למצרים. עבור הבריטים, ההצהרה הייתה אחת מאבני הבניין הרבות שהביעו את ההשפעה והשליטה הטריטוריאלית הבריטית במזרח התיכון. עבור הבריטים, ההצהרה הייתה אחת מאבני הבניין הרבות שהביעו את ההשפעה והשליטה הטריטוריאלית הבריטית במזרח התיכון, חיבור בין בעלי בריתה הערבים, לקוחותיה, מלכותיה ומנהיגי השבטים של בריטניה לרשת השפעה גיאו-פוליטית רצויה ברחבי האזור. 

אסטרטגיה זו כללה הסכמים עם ראשי שבטים ערביים בתימן, עומאן, כווית, קטאר, אפגניסטן וחצי האי ערב. הבטחת פלסטין כחיץ גיאוגרפי לנוכחות הבריטית במצרים והגנה על תעלת סואץ היו הכרחיים מנקודת מבטה של בריטניה. כך, האינטרסים הציוניים והבריטיים השתלבו לכדי סימביוזה מעשית ומתפקדת. לעולם לא יישכח או יתעלם, מנהיגי ערב חתמו על הסכמים עם הבריטים והצרפתים כדי להעניק לגיטימציה לשליטתם על אוכלוסייתם, בקושי לוקחים בחשבון את הרעיון שהאוכלוסייה שלהם צריכה להצביע או להשתתף בהגדרה עצמית. 

עבור הערבים החיים בפלסטין, במיוחד בקרב האליטות הפוליטיות הבולטות של בעלי הקרקעות, ההצהרה הציבה כמה בעיות. על ידי קביעת מנדטים לאזורים הערביים של האימפריה העות’מאנית לשעבר, הביאו הצרפתים והבריטים מידה מסוימת של יעילות אדמיניסטרטיבית לאזורים הנשלטים על ידי כמה משפחות חזקות. שנית, הפיתוח הציוני שאושר גרם לכך שהבריטים לא התמקדו בביסוס שליטה של האליטה הערבית המקומית על הפוליטיקה. האליטות הערביות המקומיות בערים הגדולות בפלסטין היו כה מבוהלות עד שבסופו של דבר החליטו שלא להכיר רשמית במנדט הבריטי. במקום זאת, ההנהגה הפוליטית החרימה את ההשתתפות הרשמית עם הבריטים. 

אין ספק שתוכנה וכוונותיה של הצהרת בלפור נחשבו למתועבים בעיני הרגישויות הערביות, וזה צמח משנות ה-02 ואילך. למרות הכעס הציבורי על ההצהרה והכללתה בתצורת המנדט, ערבים מקומיים השתתפו בכמה מועצות, ועדות, מועצות מייעצות, כשופטים, מנהלי מחוזות ומחוזות וחקירות שהעריכו סוגיות של מדיניות ציבורית בפלסטין. במילים אחרות, ההנהגה הפוליטית הערבית מחתה בפומבי בכנות ולעתים קרובות נגד הנוכחות הבריטית והגנה על רעיון הבית הלאומי היהודי, אך בפועל היומיומי, ערבים רבים שיתפו פעולה עם הבריטים ואפילו עם הציונים בפעולות היומיומיות של המנדט. כאשר הוצע לערבים בפלסטין להקים סוכנות ערבית משלהם, כמו ההנהלה הציונית הפלסטינית ומאוחר יותר הסוכנות היהודית, מנהיגי ערב סירבו, והם החרימו את העיקרון הבסיסי של הצהרת בלפור גם בשנות השמונים. 

במאה ה-12, המונח והמושג של הצהרת בלפור מעוררים מדי שנה זעם פנימי בתקשורת הערבית; הוא נותר נקודת מפגש עבור אלה המוצאים את הרעיון של מדינה יהודית, או בית לאומי יהודי מתועב, תוך הטלת אשמה בלתי מסויגת על המעצמות הגדולות, הבריטים והצרפתים על כך שמנעו מהפלסטינים מקום משלהם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הם עצמם סבלו מאסון כלכלי מהמלחמה, מנהיגיהם המקומיים היו מסוכסכים מאוד זה עם זה, וכל זיקה פוליטית התמקדה בסוריה רבתי. 

במבט רחב יותר, שני אירועים, יותר מכל אירוע, נראים כלואים בזיכרון ההיסטורי ובהיסטוריוגרפיה של מקורות הסכסוך: פרסום הצהרת בלפור והשואה. מה אם אף אחד מהם לא יקרה? מה אם לא הייתה נכתבת הצהרה על עתידה של פלסטין ללורד רוטשילד, המנהיג הציוני הבריטי, אלא במקום זאת נכתב לשריף חוסיין ממכה ב-2 בנובמבר 7191, אותו מנהיג ערבי שנרדף על ידי הבריטים במהלך המלחמה. 

נניח שההצהרה הזו אמרה באופן היפותטי, “שריף חוסיין היקר שלי. יש לי עונג רב למסור לך, בשם ממשלת הוד מלכותו, הצהרת ההזדהות הבאה עם שאיפת העם הערבי שהוגשה לממשלה ואושרה על ידה. ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו של בית לאומי לעם הערבי בפלסטין, וישתמשו במיטב מאמציהם כדי להקל על השגת מטרה זו, בהבנה ברורה כי לא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-ערביות הקיימות בפלסטין, או על הזכויות והמעמד הפוליטי שמהם נהנים הערבים בכל מדינה אחרת שתקום”. 

כיצד היו מגיבים הסעודים והרשידים (שתי המשפחות השבטיות החזקות בחצי האי ערב) להצהרה כזו, בזמן שהם עצמם נאבקו בנשק עם ההאשמים על השליטה במכה ובחלקים מחצי האי? לא היה מנהיג פוליטי ערבי אחד בפלסטין שיכול היה לתבוע את גלימת ההנהגה שם ואז, שהבריטים יכתבו הבטחה כזו לבית לאומי ערבי.בהוצאת הצהרה למשפחה ערבית או לשייח’ אחד בחצי האי, הבריטים היו צריכים לבחור מועדף ולהרחיק מאוד אחרים שמוכנים בשמחה ליפול תחת המטריה הבריטית של להיות “חביבים על לונדון”. 

לבסוף, 7191 לא הייתה קו הזינוק, והצהרת בלפור לא הייתה התותח הבוהה. הבטחה בריטית מפורשת לשריף חוסיין לכלול את פלסטין כחלק מממלכה ערבית בכל הבטחה שתינתן במפורש ובמשתמע, לא היה מוחק את הכוונות הציוניות להקים מחדש נוכחות יהודית היסטורית במולדת עתיקה. היא לא הייתה הופכת את הכלכלה הפלסטינית לחזקה יותר ממצב הדיכאון שבו הייתה במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה והיא המשיכה להתנדנד קדימה אל תוך שנות ה-03. התגבשות ההתמקדות היהודית בארץ ישראל, ארץ הקודש או פלסטין הייתה בת מאות שנים. הציונות המודרנית כתנועה לאומית להשבת מולדת יהודית, מונח שהרצל השתמש בו, הייתה בת יותר מחצי מאה לפני מלחמת העולם הראשונה. שום הבטחה לשריף חוסיין או לערבי בולט אחר לא הייתה מוחקת מושגים, רעיונות, ותוכניות שצמחו מתוך כתבי מזרח ומערב אירופה של קודמיו של הרצל, כמו אלקלעי, פינסקר, הס, אחד העם, סירקין, גורדון ואחרים. הקונגרס הציוני הראשון ב-7981 התקיים שני עשורים לפני פרסום הצהרת בלפור בפועל; הרצל, אוסישקין, נורדאו, ויצמן ומאות אחרים נדבקו בחיידק הציוני לפני מלחמת העולם הראשונה. ב-2881 חיו בפלסטין 000,25 יהודים; ב-8191 היו בפלסטין יותר מ-000,06 ציונים. ובאופן קריטי, בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, המוסדות הציוניים לבניית האומה כבר היו בהינקות שלהם, כולל ההסתדרות הציונית העולמית, קרן הקיימת לישראל, משרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ופעילויות התיישבות על ידי אנשים פרטיים משמעותיים. מוסדות ערביים פלסטיניים כאלה לא היו קיימים ולא ניתן למצוא ויכוח על אופייה של מולדת או מדינה עתידית בכתבים הערביים הפלסטינים באותה תקופה. מאיר ורטה במאמרו “הצהרת בלפור ויוצריה,״ (לימודי המזרח התיכון, כרך 4, 0791, עמ’ 84-67) טען באופן משכנע שהצהרת בלפור לא הייתה תחילתה של הציונות אלא אישור למה שהתרחש מאז שעלו יהודי אירופה לפלסטין משנות ה-08 של המאה ה-91 ואילך. בניית אומה יהודית במחשבה ובמעשה, גם אם רק בהריון או בינקות, התחיל באופן מייגע ועם אכזבה גדולה לפעמים לאותם מעטים שניסו את הציונות, חצי מאה לפני שרוטשילד קיבל את ההצהרה מבלפור. האם הציונות תדוכא רק בגלל שניתנה הבטחה להקים מדינה ערבית בפלסטין? האם הציונים לא היו ממשיכים לעלות לפלסטין בשנות ה-0291 גם אם באופן בלתי חוקי? האם הם לא היו מביאים את הונם האישי להשקעה והכספים הללו היו אטרקטיביים באותה מידה למוכרי קרקעות ערבים? האם היהודים לא ביקשו לבסס מחדש את מקומם הטריטוריאלי במולדתם העתיקה הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה? 

קן סטיין, אוגוסט 2025 —