כאשר הבריטים והצרפתים החליטו על הגבולות של כמה ממדינות המזרח התיכון המודרניות בלבנט בשנים 1915-1922, לא הייתה קיימת מדינה פלסטינית, סורית, עיראקית, יהודית, לבנונית או ירדנית. לפני הקמת מדינת ישראל ב-1948, יהודים רכשו שתי שביעיות מהאדמות הראויות לעיבוד בפלסטין המנדטורית — כ-2 מיליון דיונות או 500,000 אקר— כמעט כל צפון העיר באר שבע. הם רכשו רבע מ-500,000 האקר הללו לפני תחילת המנדט הבריטי ב-1920. שטח הקרקע הכולל של כל פלסטין ממערב לנהר הירדן בתקופת המנדט הבריטי היה כ-26,000,000 דונם. חמש השביעיות הנותרות של האדמות הניתנות לעיבוד היו בבעלות ערבית או נוהלו על ידי הבריטים וקודם לכן על ידי העות’מאניים כאדמות מדינה או אדמות מתות. בוועידת סן רמו, חלוקת מזרח התיכון נעשתה באופן רשמי על ידי מעצמות גדולות ואושררה ב-1922 על ידי חבר הלאומים המורכב מאותן מעצמות גדולות. “בבעלות” יכול להיות מוחזק על ידי יחידים שהחזיקו בשטרי בעלות רשומים על הקרקעות הללו או על ידי אלה שעיבדו את האדמה באופן קבוע אך לא היו להם שטרי בעלות מכיוון שהשטח לא נרשם רשמית, או שפועלים חקלאיים אלה חששו לרשום את האדמות שעיבדו, מכיוון שרישומי הקרקעות היו קשורים ישירות לפנקסים ששימשו למטרות גיוס חובה עות’מאני. בשנות ה-1930 על פי תקנות ההגנה על מטפחים של הממשל הבריטי, במטרה לשמור על עובדים חקלאיים קשורים לאדמות שלהם, ערבים פלסטינים שהיו חקלאים ושכירים עתרו לתבוע בעלות על אדמות מכיוון שהם או בני משפחתם השתמשו בקרקעות ועיבדו אותן – רעיית צאן, גידול יבולים או כמגורים – במשך שנים או עשרות שנים. התובעים הציגו לשופטים ערבים פלסטינים מקומיים את “ראיות הבעלות” שלהם: הסכמים שהם עשו עם סוכני קרקעות, מלווים כספים או בעלי בתים, לרוב לא נחתמו אלא מתוארכים. בתקופת המנדט, הבריטים לא היו בעלי מוטיבציה למסור אדמות לערבים או ליהודים, אך רצו להסדיר זכויות בקרקע, לצרכי שומת מס, סקרו כ-50% מהשטחים הבנויים של פלסטין עד 1948 כדי לקבוע את ממדי הקרקע הנתבעת. השלטונות העות’מאניים לא ניהלו רישומי רישום מסודרים, אף אחד עם מידות מדויקות; יתר על כן, רישומי קרקעות — שטרי בעלות או קושאנים — אזורים מסוימים בפלסטין, נהרסו כאשר הטורקים העות’מאנים נסוגו צפונה להימלט מההתקדמות הבריטית ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה. רישומי הקרקעות של פלסטין היו כה פרועים ובלתי שלמים, שהממשל הצבאי הבריטי השהה זמנית את כל עסקאות הקרקעות בין השנים 1918-1920. השטח הכולל של האדמה הניתנת לעיבוד של פלסטין היה 13 מיליון דונם, כמעט כולו מצפון לבאר שבע. מדרום לבאר שבע בנגב ואזור הרי יהודה לא היו ראויים לעיבוד חקלאי אך היוו כמחצית משטחה הכולל של פלסטין, 26 מיליון דונם, שהם 6.4 מיליון אקר. כך רכשו היהודים כ-7.6% מכלל האדמות בפלסטין ו-28% מהאדמות הראויות לעיבוד בפלסטין לפני מאי 14, 1948. השטחים שהציונים רכשו באזורים כפריים ועירוניים אפשרו להם למקם מוסדות חינוך וחקלאות, לבנות כפרים וערים, להקים תעשיות זעירות, ולפתח סוכנויות וארגונים בשלטון עצמי ששירתו את האוכלוסייה היהודית במדינה בהתהוות. העלייה היהודית לפלסטין ורכישת הקרקעות היו חיוניות ליצירת גרעין דמוגרפי וגיאוגרפי להקמת מדינת ישראל. חיונית לרכישת קרקעות ציוניות הייתה נכונותם של ערבים המתגוררים בתוך ומחוץ לאזור הגיאוגרפי של פלסטין למכור אדמות לקונים יהודים. שום מדינה יהודית לא הייתה יכולה לקום ללא מכירת קרקעות ערביות. מנהיגים ערבים, העיתונות הערבית בפלסטין בתקופת המנדט, פקידים בריטיים, ציונים וועדות חקירה מכובדות שהוקמו בתקופת המנדט שחקרו בקפדנות את הסיבות הבסיסיות לתסיסה קהילתית ולאלימות ממושכת, כולם הסכימו שמכירת קרקעות ערביות ליהודים הייתה סיבה מרכזית להצלחת הציונות.תוכנית החלוקה של האו”ם מ-1947 הקצתה ליהודים 14,100 קמ”ר (5,400 מיילים רבועים), ולערבים הוקצו 11,500 קמ”ר (4,400 מיילים רבועים). השטח שנשאר, מכסה את ירושלים וסביבתה, הוכרז כאזור בינלאומי. הסוכנות היהודית, שייצגה את היהודים בפלסטין, קיבלה את תוכנית החלוקה, תוך שההנהגה הפלסטינית ומדינות ערב דחו את רעיון החלוקה ואיתו מדינה יהודית. כשהסתיימה מלחמת 1947-1949, הנכבה – האסון בהיסטוריוגרפיה הערבית — ישראל נותרה בשליטה על 20,770 קמ”ר, עלייה של 47% ממה שתוכנית האו”ם מ-1947 הקצתה למדינה היהודית. שאר השטחים של מה שהיה המנדט הפלסטיני, רצועת עזה והגדה המערבית, נשלטו על ידי מצרים וירדן, בהתאמה, עד מלחמת יוני 1967. ירדן, מצרים ומדינות ערב בכלל לא עשו כל מאמץ להקים מדינה או ישות ערבית פלסטינית בשני האזורים הללו. עמדתם הייתה ברורה ומאוחדת: הערבים לא יחלקו את השטח שממערב לנהר הירדן עם מדינה יהודית. לאחר מלחמת יוני 1967, שלטה ישראל בשני האזורים האלו, כמו גם בחצי האי סיני המצרי, ברמת הגולן הסורית ובחלק מירושלים שירדן החזיקה בו מאז 1948. עם השטחים החדשים האלה השתרעה ישראל על פני כ-88,000 קמ”ר, יותר מפי ארבעה משטחה של המדינה. כתוצאה מהסכם ישראל-מצרים משנת 1979, החזירה ישראל את כל סיני (כ-61,000 קמ”ר) לריבונות מצרית. ב-2005, בפעולה חד-צדדית שהבטיח ראש ממשלת ישראל אריאל שרון, ישראל נסוגה מרצועת עזה, ששטחה 365 קמ”ר, והעבירה אותה לידי הרשות הפלסטינית. חמאס, שזכה בבחירות לפרלמנט ב-2006, השתלט על רצועת עזה מידי הרשות הפלסטינית בהפיכה צבאית ב-2007. רמת הגולן הסורית, כ-1,200 קמ”ר, נותרה כבושה, מנוהלת ונשלטת על ידי ישראל מאז מלחמת יוני 1967. ביולי 1974 הבטיח הנשיא ריצ’רד ניקסון לנשיא סוריה חאפז אל-אסד כי רמת הגולן תוחזר לריבונות סורית. אבל בספטמבר 1975 אמר הנשיא ג’רלד פורד לראש ממשלת ישראל יצחק רבין שארה”ב “תיתן משקל רב להישארות ישראל ברמת הגולן בהסכם שלום עם סוריה”. ישראל סיפחה את רמת הגולן ב-1981, והנשיא דונלד טראמפ הכיר בסיפוח זה במרץ 2019, דבר שסוריה ומדינות ערביות אחרות התנגדו לו בתוקף. עם סיום משטר אסד בסוריה בדצמבר 2024, כבשה ישראל חלקים ממדינה זו הסמוכים לרמת הגולן, בנימוק ביטחוני. הוויכוח המתמיד על הגדה המערבית — כמה מתנחלים, כמה התנחלויות, מה מהווה התנחלות, עד כמה יש לרשות הפלסטינית שליטה על אזורים מסוימים — אינו מאפשר כעת להקצות סכומים מדויקים של הקרקע במה שנקרא גם יהודה ושומרון לישראל או לפלסטין. באשר לחלקי ירושלים שישראל קיבלה ביוני 1967, כ-6 קמ”ר, ישראל הפכה אותם רשמית לחלק מעיריית ירושלים רבתי בחוק ישראלי משנת 1980. כל מדינות ערב ואש”ף התנגדו נחרצות לסיפוח זה.
קן סטיין, יוני 30, 2025 —
