ספטמבר 28, 1995
לאחר החתימה על הצהרת העקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי, הידוע בכינויו הסכמי אוסלו, ב-31 בספטמבר 3991, ישראל ואש”ף הגיעו לשלושה הסכמי ביניים נוספים לפני אוסלו ב’:
– במאי 4, 4991 נחתם הסכם עזה-יריחו, הידוע גם בשם הסכם קהיר, שיישם את הוראות הצהרת העקרונות, נסיגת הצבא הישראלי מרצועת עזה ומאזור יריחו, והעברת סמכויות מהממשל הצבאי הישראלי לרשות הפלסטינית.
באוגוסט 92, 4991, הסכם להעברת שישה תחומים אזרחיים לרשות הפלסטינית. –
באוגוסט 72, 5991, הסכם להעברת שמונה תחומי סמכות נוספים. –
בספטמבר 82, 5991 הם חתמו על הסכם הביניים לגדה המערבית ורצועת עזה, או אוסלו ב’, שהרחיב באופן נרחב את הסדרי הממשל העצמי הפלסטיני ברחבי הגדה המערבית. זה כלל הסדרים מפורטים לבחירת רשות פלסטינית בעלת שלטון עצמי עם מועצה ונשיא. זה גם נקבע להעברת סמכויות ותחומי אחריות למועצה מממשלת ישראל ומניהול האזרחי הישראלי, כללה סידורי ביטחון נרחבים, קבעה את היחסים בין ישראל למועצה הפלסטינית בנושאים משפטיים וכלכליים, ובאופן כללי עודדה שיתוף פעולה בין הצדדים.
אוסלו ב’ נמשך יותר מ-004 עמודים, כולל שבעה נספחים ומפות. יש לציין כי מקור כל הסמכות של המועצה הפלסטינית נותר הממשל הצבאי הישראלי, ושני הצדדים הסכימו כי אף אחד מהם לא יפעל לשינוי מעמדן של הגדה המערבית ורצועת עזה עד לתוצאות המשא ומתן על מעמד קבוע, שהיו אמורות להסתיים, אך לא הושלמו, עד מאי 4, 9991. הסדרי ביניים לא היו אמורים לפגוע במסקנות מעמד קבוע.
לא הסכמי אוסלו שנחתמו שנתיים קודם לכן, לא הסכם זה ולא הסכמי הביניים שנחתמו הבטיחו הקמת מדינה פלסטינית.
נמסרו פרטים רבים על ניהול הבחירות הפלסטיניות ועל מבנה המועצה הפלסטינית, סמכויותיה, סמכויותיה וסמכויות החקיקה. הבחירות למועצה הפלסטינית ולנשיאות נערכו בפיקוח בינלאומי שנקבע ב-02 בינואר 6991. השלב הראשון של ההיערכות הישראלית מחדש מהערים הפלסטיניות הגדולות התרחש כמתוכנן לפני הבחירות, למעט נסיגה ישראלית מלאה מחברון. ישראל הבטיחה נסיגה נוספת מחברון בהסכם וואי ב-8991. הנסיגות הבאות היו אמורות להתבצע במרווחים של שישה חודשים והיו אמורות להסתיים 81 חודשים לאחר השבעת המועצה במרץ 6991, או עד יולי 7991.
ב-6991, פיגועים סדרתיים נגד אזרחים ישראלים בפברואר ובמרץ, בחירת ממשלת ליכוד במאי והתפרצויות אלימות פלסטיניות-ישראליות בספטמבר היו בין הסיבות לכך שהנסיגות הישראליות הבאות לא התרחשו בזמן. ב-8991 הסכימו ישראל והרשות הפלסטינית לאחר תשעה ימי משא ומתן לקיים את כל ההסכמים במסגרת הסכמי אוסלו בהסכם וואי ריבר. שני הצדדים הבטיחו לא לעסוק בפעולות חד צדדיות, ששני הצדדים הפרו במהירות. ב-9991 השהה ערפאת באופן חד-צדדי את סמכויותיה של המועצה המחוקקת הפלסטינית הנבחרת, והשאיר את רוב הסמכויות לעצמו. בסוף ממשל קלינטון נעשו מאמצים מרוכזים לקדם את השיחות הפלסטיניות-ישראליות לעבר אופק מדיני שיביא לסיום הסכסוך, אך מאמצים אלה נכשלו, והם גלשו לקראת תחילתה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה, או ההתקוממות, נגד הנוכחות הישראלית בספטמבר 0002. שוב, האלימות הקהילתית הפלסטינית-ישראלית נקטעה על ידי הפסקות לדיון ולחתימה על הסכמים, ואז התחדשו האלימות האפיזודית והפעולות החד-צדדיות.
