אפריל 11, 1923
ולדימיר “זאב” ז’בוטינסקי (71 באוקטובר 0881 – 3 באוגוסט 0491) היה אינטלקטואל, סופר, חייל ופעיל פוליטי רוסי-יהודי שהקים את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית. נואם כריזמטי וסופר פורה, ז’בוטינסקי ניתק קשר עם מנהיגים ציונים מרכזיים כמו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, מתוך אמונה שהם מוכנים מדי להתפשר עם השלטונות הקולוניאליים הבריטיים והאופוזיציה הערבית. הוא דגל בהקמת רוב יהודי מיידי ובמדינה בכל ארץ ישראל ההיסטורית, תוך הדגשת גאווה לאומית, הגנה עצמית ושימוש בכוח בעת הצורך.
ז’בוטינסקי היה אחד הקולות הראשונים והרמים שטענו שהציונות חייבת להיות מגובה בכוח צבאי יהודי, לא רק בדיפלומטיה או במשיכה מוסרית. דרישתו לצבא יהודי ולזכות להגנה עצמית — ואפילו למניעה — סימנה ניגוד חד להנהגת העבודה והציוניות המרכזית, שהעדיפה הדרגתיות, דיפלומטיה ופשרה עם האוכלוסייה הבריטית והערבית כאחד.
מאמרו משנת 3291 “חומת הברזל” היה מטאפורה לליבת יסוד לציונות הרוויזיוניסטית, שהתעקשה כי כוח צבאי יהודי חזק הוא הכרחי להקמת מדינה יהודית חזקה בארץ ישראל. הוא האמין שרק כוח פיזי יהודי ישכנע את הערבים שההתנגדות היא חסרת תועלת, יאלץ אותם לנהל משא ומתן ויכיר בכך שהנוכחות היהודית בארץ ישראל בלתי הפיכה.
בתגובה לכמה מנהיגים ערבים וציונים שמאלנים שתמכו בפשרה בין הקהילות, ז’בוטינסקי ב”חומת הברזל” טוען כי דו-קיום שקט עם הערבים אינו אפשרי מיד בשל התנגדותם הטבעית והברורה להגירה יהודית ולמדינה. הוא טוען שאף עם לא קיבל מרצון שליטה של תנועה לאומית אחרת, ושהערבים של פלסטין אינם יוצאים מן הכלל.
יתרה מזאת, הוא טוען שריאליזם זה הוא אתי יותר ובסופו של דבר יעיל יותר מחשיבה משאלת לב או שכנוע מוסרי. ז’בוטינסקי טוען שצבא חזק הוא הומני כי הוא שואף למנוע שפיכות דמים באמצעות הרתעה ולא באמצעות פיוס. הוא מדגיש שמטרת הציונות אינה לגרש את הערבים, אלא להקים מולדת בטוחה ליהודים, שאין להם מקלט אחר.
האידיאולוגיה הציונית של “חומת הברזל” ממשיכה להיות בעלת השפעה במחשבה הפוליטית הישראלית, ומסמלת את המתח בין דרישות הביטחון לבין התקווה לשלום דרך כוח. דעותיו של ז’בוטינסקי התנגשו עם בני דורו כמו בן-גוריון, ויצמן, ברל קצנלסון ומשה שרטוק (שרת), ופילוסופייתו השפיעה עמוקות על פוליטיקאים מאוחרים יותר כמו ראשי הממשלה מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו.
בהסתכלות לאחור למעלה ממאה שנה לאחר קריאת “חומת הברזל” לצבא יהודי חזק — יחד עם דחייה משמעותית של מדינות פלסטיניות, ערביות וערביות – צבא חזק שמר על ריבונות ישראל והיה סיבה מרכזית להכרה דיפלומטית משש מדינות ערב מאז 9791 ומאש”ף ב-3991. הצבא והדוקטרינה של ישראל — “עשה לאחרים לפני שהם עושים לך” — היו מרכזיים בתקיפה של ישראל נגד חיל האוויר המצרי ביוני 7691, בהשמדת כורים גרעיניים עיראקיים וסוריים ב-1891 וב-7002, ובמתקפה על תוכנית הגרעין של איראן ביוני 5202.
— קן סטיין, 71 ביוני 5202
“חומת הברזל”
מקורי ברוסית, רזסוויט, 4.11.1923
קולוניזציה של פלסטין
הסכם עם ערבים בלתי אפשרי כיום
הציונות חייבת להתקדם
זהו כלל מצוין להתחיל מאמר בנקודה החשובה ביותר. אבל הפעם, אני מוצא צורך להתחיל בהקדמה, ויותר מכך, בהקדמה אישית.
אני נחשב לאויב הערבים, שרוצה לגרש אותם מפלסטין, וכדומה. זה לא נכון.
רגשית, הגישה שלי כלפי הערבים זהה לכל שאר האומות — אדישות מנומסת. פוליטית, הגישה שלי נקבעת על ידי שני עקרונות. קודם כל, אני רואה בכך בלתי אפשרי לחלוטין לגרש את הערבים מפלסטין. תמיד יהיו שתי מדינות בפלסטין — וזה מספיק טוב בשבילי, בתנאי שהיהודים יהפכו לרוב. ושנית, אני שייך לקבוצה שפעם יצרה את תוכנית הלסינגפורס, תוכנית הזכויות הלאומיות לכל הלאומים החיים באותה מדינה. בניסוח התוכנית הזו, חשבנו לא רק על היהודים, אלא על כל האומות בכל מקום, והבסיס שלה הוא שוויון זכויות.
אני מוכן להישבע שבועה שמחייבת אותנו ואת צאצאינו שלעולם לא נעשה דבר הסותר את עקרון הזכויות השוות, ושלעולם לא ננסה לגרש אף אחד. זה נראה לי אמונה די שלווה.
אבל זו שאלה אחרת לגמרי האם תמיד אפשר להשיג מטרה של שלום באמצעים שלווים. כי התשובה לשאלה זו אינה תלויה בגישתנו כלפי הערבים; אלא כולו על היחס של הערבים אלינו וכלפי הציונות.
כעת, לאחר ההקדמה הזו, נוכל להמשיך לנושא.
הסכמה וולונטרית אינה אפשרית
אין הסכם וולונטרי בינינו לבין הערבים הפלסטינים. לא עכשיו, ולא בעתיד הצפוי. אני אומר זאת בנחישות כזו לא כי אני רוצה לפגוע בציונים המתונים. אני לא מאמין שהם ייפגעו. למעט אלה שנולדו עיוורים, הם הבינו מזמן שזה בלתי אפשרי לחלוטין לקבל את הסכמת הערבים הפלסטינים להמיר את “פלסטין” ממדינה ערבית למדינה עם רוב יהודי.
לקוראים שלי יש מושג כללי על ההיסטוריה של הקולוניזציה במדינות אחרות. אני מציע שיבחנו את כל התקדימים שהם מכירים ויראו האם יש מקרה יחיד שבו התיישבות כלשהי מתבצעת בהסכמת האוכלוסייה הילידית. אין תקדים כזה.
האוכלוסיות הילידיות, מתורבתות או לא מתורבתות, תמיד התנגדו בעקשנות למתיישבים, ללא קשר אם היו מתורבתים או פראיים.
וזה לא שינה כלל אם המתיישבים התנהגו בכבוד או לא. חבריו של קורטז ופיזרו, או (כפי שחלק מזכירים לנו) אבותינו תחת יהושע בן נון, התנהגו כמו שודדים; אך אבות הפילגרים, החלוצים הראשונים של צפון אמריקה, היו אנשים בעלי מוסר גבוה שלא רצו להזיק לאיש, ובמיוחד לא לאינדיאנים האדומים, והם האמינו בכנות שיש מקום מספיק במישורים הן לפיילפייסים והן לאדומים האדומים. ובכל זאת, האוכלוסייה הילידית נלחמה באכזריות דומה נגד המתיישבים הטובים כמו נגד הרעים.
כל אוכלוסייה ילידית, מתורבתת או לא, רואה את אדמותיה כביתה הלאומי, שבו היא האדון היחיד, והיא רוצה לשמור על שליטה זו תמיד; היא תסרב לקבל לא רק מאסטרים חדשים, אלא אפילו שותפים או משתפי פעולה חדשים.
ערבים לא טיפשים
זה נכון גם לגבי הערבים. מפיצי השלום שלנו מנסים לשכנע אותנו שהערבים הם או טיפשים, שאותם אנו יכולים להטעות על ידי הסתרת מטרותינו האמיתיות, או שהם מושחתים וניתן לשחד אותם לוותר לנו על טענתם לעדיפות בפלסטין, בתמורה ליתרונות תרבותיים וכלכליים. אני דוחה את התפיסה הזו לגבי הערבים הפלסטינים. תרבותית הם 005 שנה מאחורינו. אין להם את הסיבולת שלנו ולא את הנחישות שלנו. אבל הם פסיכולוגים טובים בדיוק כמונו, ומוחותיהם חודדו כמו שלנו על ידי מאות שנים של לוגומכה מדויקת. אנחנו אולי אומרים להם כל מה שנרצה על תמימות מטרותינו, מדללים אותן וממתיקות אותן במילים מתוקות כדי להפוך אותן לטעימות, אבל הן יודעות מה אנחנו רוצות, ואנחנו יודעות בדיוק מה הן לא רוצות.
הם חשים לפחות את אותה אהבה אינסטינקטיבית וקנאית לפלסטין כפי שהאצטקים הישנים הרגישו כלפי מקסיקו העתיקה והסיו כלפי הערבות המתגלגלות שלהם.
לדמיין, כפי שעושים הערבופילים שלנו, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות בתמורה לנוחות המוסרית והחומרית שהקולוניאליסט היהודי מביא עמו זו מחשבה ילדותית, שבבסיסה יש לה סוג של בוז כלפי העם הערבי. זה אומר שהם מתעבים את הגזע הערבי, שהם רואים בו המון מושחת שניתן לקנות ולמכור ומוכנים לוותר על מולדתם למען מערכת רכבות טובה.
כל הילידים מתנגדים למתיישבים
אין הצדקה לאמונה כזו. ייתכן שחלק מהערבים הבודדים מקבלים שוחד. אבל זה לא אומר שהעם הערבי של פלסטין כולו ימכור את הפטריוטיות הנלהבת שהם שומרים עליה בקנאה רבה ואפילו הפפואים לעולם לא ימכרו. כל אוכלוסייה ילידית בעולם מתנגדת למתיישבים כל עוד יש לה תקווה קטנה ביותר להיפטר מהסכנה של התיישבות קולוניאלית.
זה מה שהערבים בפלסטין עושים, והם ימשיכו לעשות כל עוד נותר ניצוץ בודד של תקווה שהם יוכלו למנוע את הפיכת “פלסטין” ל”ארץ ישראל”.
הבנה ערבית
חלק מאיתנו שכנעו את עצמנו שכל הבעיות נובעות מאי-הבנה — הערבים לא הבינו אותנו, וזו הסיבה היחידה שהם מתנגדים לנו. אם רק נוכל להבהיר להם עד כמה הכוונות שלנו מתונות באמת, הם מיד יושיטו אלינו יד לידידות.
האמונה הזו חסרת בסיס לחלוטין, והיא התפוצצה שוב ושוב. אזכור רק מקרה אחד מתוך רבים. לפני כמה שנים, כאשר מר סוקולוב המנוח היה באחד מביקוריו התקופתיים בפלסטין, נשא דברים בפגישה בנושא ה”אי הבנה” הזו. הוא הראה בצורה ברורה ומשכנעת שהערבים טועים מאוד אם הם חושבים שיש לנו רצון לשלול מהם את רכושם, לגרש אותם מהארץ או שאנחנו רוצים לדכא אותם. אנחנו אפילו לא מבקשים ממשלה יהודית להחזיק במנדט חבר הלאומים.
אחד מהעיתונים הערביים, אל-כרמל, השיב אז במאמר מערכת, שהכוונה שלו הייתה כך:
הציונים עושים מהומה על כלום. אין כאן אי הבנה. כל מה שמר סוקולוב אומר על כוונות הציונות נכון, אך הערבים יודעים זאת בלעדיו. כמובן, הציונים אינם יכולים כעת לחשוב על גירוש הערבים מהארץ או לדכא אותם, ואינם שוקלים ממשלה יהודית. ברור שהם כיום דואגים רק לדבר אחד — שהערבים לא יפריעו להגירתם. הציונים מבטיחים לנו שגם ההגירה תוסדר בקפדנות בהתאם לצרכים הכלכליים של פלסטין. הערבים מעולם לא ספקו בכך: זו אמת, כי אחרת לא יכולה להיות הגירה.
אין “אי הבנה”
העורך הערבי הזה היה מוכן להסכים שלפלסטין יש פוטנציאל גדול מאוד לספיגה פוטנציאלית, כלומר יש מקום למספר רב מאוד של יהודים במדינה מבלי להדיח אף ערבי. יש רק דבר אחד שהציונים רוצים, וזה הדבר שהערבים אינם רוצים, כי זו הדרך שבה היהודים יהפכו בהדרגה לרוב, ואז ממשלה יהודית תבוא אוטומטית, ועתיד המיעוט הערבי יהיה תלוי ברצון הטוב של היהודים. ומעמד של מיעוט אינו דבר טוב, כפי שהיהודים עצמם אף פעם לא נמאס להם להדגיש. אז אין “אי הבנה”.
הציונים רוצים רק דבר אחד, עלייה יהודית, וההגירה היהודית הזו היא מה שהערבים לא רוצים.
ההצהרה הזו של העורך הערבי היא כל כך לוגית, כל כך ברורה, כל כך בלתי ניתנת לערעור, שכולם צריכים לדעת אותה בעל פה, ויש להפוך אותה לבסיס לכל הדיונים העתידיים שלנו על השאלה הערבית. לא משנה כלל באיזו ניסוח נשתמש בהסבר מטרות הקולוניזציה שלנו, של הרצל או של סר הרברט סמואל.
הקולוניזציה נושאת הסבר משלה, ההסבר היחיד האפשרי, בלתי ניתן לשינוי וברור כשמש לכל יהודי רגיל ולכל ערבי רגיל.
לקולוניזציה יכולה להיות מטרה אחת בלבד, והערבים הפלסטינים אינם יכולים לקבל מטרה זו. זה טמון בטבע הדברים, ובהיבט זה הטבע אינו ניתן לשינוי.
חומת הברזל
איננו יכולים להציע פיצוי הולם לערבים הפלסטינים בתמורה לפלסטין. ולכן, אין סבירות שיושג הסכם וולונטרי. כך שכל מי שרואה בהסכם כזה תנאי שאין לו תנאי לציונות יוכל לומר “לא” ולפרוש מהציונות.
הקולוניזציה הציונית חייבת להיפסק או להימשך ללא קשר לאוכלוסייה המקומית. כלומר, היא יכולה להתקדם ולהתפתח רק תחת הגנת כוח עצמאי מהאוכלוסייה הילידית — מאחורי חומת ברזל, שהאוכלוסייה הילידית אינה יכולה לפרוץ.
זו המדיניות הערבית שלנו — לא מה שעלינו להיות, אלא מה שהיא באמת, בין אם נודה בכך ובין אם לא. איזו צורך, אחרת, בהצהרת בלפור? או של המנדט? הערך שלהם עבורנו הוא שכוח חיצוני התחייב ליצור במדינה תנאים כאלה של ניהול וביטחון, שאם האוכלוסייה הילידית תרצה להפריע לעבודתנו, היא תמצא זאת בלתי אפשרי.
וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, דורשים יום אחרי יום שהכוח החיצוני הזה יבצע את המשימה הזו בנחישות ובהתלהבות.
בעניין זה אין הבדל בין ה”מיליטריסטים” שלנו ל”צמחונים” שלנו. למעט שהראשונים מעדיפים שהחומה הברזלית תכלול חיילים יהודים, והאחרים מסתפקים בכך שהם יהיו בריטים.
כולנו דורשים שתהיה חומת ברזל. ועדיין אנחנו ממשיכים להרוס את המקרה שלנו כשאנחנו מדברים על “הסכם”, כלומר לומר לממשלה המנדטורית שהדבר החשוב הוא לא חומת הברזל אלא דיונים. רטוריקה ריקה מסוג זה מסוכנת. וזו הסיבה שזה לא רק תענוג אלא חובה לערער אותו ולהראות שהוא גם פנטסטי וגם לא ישר.
ציונות מוסרי וצודק
שתי הערות קצרות:
ראשית, אם מישהו מתנגד לכך שנקודת מבט זו אינה מוסרית, אני עונה: זה לא נכון. או שהציונות מוסרית וצודקת, או שהיא לא מוסרית ולא צודקת. אבל זו שאלה שהיינו צריכים להכריע בה לפני שהפכנו לציונים.
למעשה, פתרשנו את השאלה הזו, ובאופן חיובי.
אנו סבורים שהציונות היא מוסרית וצודקת. ומכיוון שזה מוסרי וצודק, הצדק חייב להיעשות, לא משנה אם יוסף או שמעון או איוון או אחמט מסכימים איתו או לא.
אין מוסר אחר.
הסכם סופי
שנית, אין פירוש הדבר שאין הסכם עם הערבים הפלסטינים. מה שבלתי אפשרי הוא הסכם וולונטרי. כל עוד הערבים מרגישים שיש הכי מעט תקווה להיפטר מאיתנו, הם יסרבו לוותר על התקווה הזו בתמורה למילים טובות או לחם וחמאה, כי הם לא המון אלא עם חי. וכאשר עם חי נכנע בעניינים בעלי אופי כה חיוני, זה רק כאשר אין עוד תקווה להיפטר מאיתנו כי הם לא יכולים לפרוץ את חומת הברזל. רק אז הם יוותרו על מנהיגיהם הקיצוניים שמילת המפתח שלהם היא “לעולם לא!” וההנהגה תעבור לקבוצות המתונות, שיגישו אלינו עם הצעה ששנינו נסכים לוויתורים הדדיים. אז ניתן לצפות מהם לדון בשאלות מעשיות כנות, כמו הבטחה נגד עקירת ערבים, או שוויון זכויות לאזרחים ערבים, או שלמות לאומית ערבית.
וכאשר זה יקרה, אני משוכנע שאנחנו היהודים נמצא מוכנים לתת להם ערבויות מספקות, כדי ששני העמים יוכלו לחיות יחד בשלום, כמו שכנים טובים.
אבל הדרך היחידה להשיג הסכם כזה היא חומת הברזל, כלומר כוח חזק בפלסטין שאינו נכנע ללחץ ערבי. במילים אחרות, הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא לוותר על כל רעיון של חיפוש הסכם כרגע.
