גיוון הוא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של ישראל. יהודים ישראלים, שמצאו מכנה משותף על אדמה קדושה, חזרו למולדתם מיותר מ-001 מדינות, ויצרו אוכלוסייה של תרבות, דתיות וחוויה יהודית מגוונת. 

מה שהדמוגרפיה של ישראל חושפת, האקולוגיה שלה משקפת. כאילו הוא מתאר את ההשתקפות הזו של האומה והטבע במצב שלעולם לא יכיר, כתב המשורר העברי האהוב שאול טשרניחובסקי בשירו המפורסם ביותר: “האדם אינו אלא פיסת אדמה קטנה, דימוי של נוף מולדתו”.

למרות העובדה שהיא “פיסת אדמה קטנה”, ישראל מדורגת בין המדינות המגוונות ביותר בעולם מבחינה אקולוגית. מבחינה מרחבית, ניתן לדמות את ישראל, ברוח דבריו של חיים ויצמן כי “יש לקבל מדינה גם אם היא בגודל של מפה”, למפה; מבחינה אקולוגית, לעומת זאת, זה שטיח. 

הדחיסה האקולוגית של ישראל היא כזו שהמדינה היהודית משתרעת על פני ארבעה אזורים ביוגיאוגרפיים עיקריים –ים תיכוני, אירנו-טוראני, סהרו-ערבי וסודאני – והמערכות האקולוגיות של שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה. מבין חמשת הביומות העיקריות של כדור הארץ – אזורים גיאוגרפיים גדולים המוגדרים על ידי אקלים וחיי צמחים ובעלי חיים – כולם מלבד הטונדרה נמצאים בטלסקופ למדינה שאינה גדולה יותר מניו ג’רזי. 

המגוון הביולוגי המקיים את ארבעת הביומות של ישראל – ערבות, חורשות, ביצות ואזורים צחיחים – עשיר כל כך, עד שמבקר מטייל בישראל עשוי לחוות תחושה של היכרות. 

בצפון הרחוק, הר החרמון המושלג מגן על מערכת אקולוגית אלפינית המזכירה את דרום אירופה, עם פרחי בר וציפורי הרים המשגשגים באקלים שלא דומה לשום חלק אחר בישראל. 

בשאר הצפון והמרכז, אזור הים התיכון מוגדר על ידי יערות ירוקי עד ושיחים צפופים. הגליל, הר הכרמל והרי יהודה הם ביתם של חורש עשיר של עצי אלון, חרוב וטרבינת ומזכירים את רכסי החוף של דרום מערב סיציליה. יערות ישראליים אלה תומכים ביונקים כמו חזירי בר, תנים ודורבנים, לצד מגוון עופות דורסים. 

החלקים הדרומיים של ישראל, כולל מדבר הנגב ועמק הערבה, מציגים אזורים צחיחים וצחיחים למחצה. המישורים הסלעיים, מישורי החצץ ואפיקי הנחלים העונתיים של החלקים היבשים ביותר של הערבה והנגב מזכירים את הסהרה, בעוד שסוואנות השיטה של צפון הנגב והערבה המזרחית מרמזות על גרסה מיניאטורית של הסרנגטי של אפריקה. מינים מותאמים למדבר כמו היעל הנובי, שועל החול, לטאת המדבר וזוחלים אחרים, וסוגים רבים של חרקים משגשגים בנופים אלה המוגדרים על ידי מחסור. 

מערכות אקולוגיות של מים, למרות שהן פחות נרחבות, חיוניות למגוון הביולוגי של ישראל, מחוף הים התיכון ועד ים המלח. עמק החולה, שהיה בעבר ביצה עצומה וכיום משוקם בחלקו, מספק בית גידול למיני ביצות כמו הלוטרה האירופית וציפורים נודדות. הכנרת, יחד עם מעיינות ונחלים פזורים, תומכת בדו-חיים, דגי מים מתוקים וצמחי מים. 

המינים המגוונים הללו הופכים את ישראל לתיבת נח של ממש ביחס לגודלה. בעבר הוא היה עשיר עוד יותר. היפופוטמים נסחפו בעבר בביצות ישראל, ואריות שוטטו ביערותיה עד לפני חמש מאות שנה. תצפיות של הצ’יטה האסיאתית, הדוב החום הסורי ותנין הנילוס תועדו גם במאה ה-02. 

ממלכת החי של ישראל מונה עדיין קרוב לאלף נתינים מלכותיים, כולל כ-001 מיני יונקים, 001 מיני זוחלים ויותר מ-005 מיני ציפורים. בכל אביב וקיץ, שמי ישראל הופכים לאוטוסטרדות עבור מיליוני ציפורים נודדות החוצות את המפגש בין שלוש יבשות בין אזורי רבייה וחורף. נתיב הטיסה העולמי הזה עובר לאורכה של המדינה, מצפון לדרום, והפך את ישראל למוקד חם לצפרים וחוקרים. 

לצד עושר העופות, ישראל היא ביתם של כ-006,2 מינים של צמחים, שחלקם לא נמצאים בשום מקום אחר. מזנים עתיקים כולל זיתים, תמרים ושעורה ועד לעצים מקומיים כמו חרוב, אלון וברוש, הירק הזה מייצב, מזין, מחבר, מחזיר, משנה ומחדש את המערכת האקולוגית. 

באשר לתפקיד האנושי בביוספרה, ההצלחות הישראליות היו רבות ויוצאות דופן – לא יותר מאשר בהשבת מים וניהולם. כ-%08 ממי השתייה של ישראל מקורם בחמישה מתקני התפלה לאורך חופי הים התיכון. כ-%09 מהשפכים בישראל ממוחזרים לאחר טיפול, האחוז הגבוה ביותר בעולם עד כה, כאשר מחצית מהשפכים המושבים משמשים להשקיה חקלאית. 

ההידרו-הנדסה הישראלית השפיעה על חלוקת המים לא פחות מהרכבם. ההמצאה הישראלית של השקיה בטפטוף מספקת מים חקלאיים ביעילות מקסימלית ומבטלת נגר עילי. הודות לחידושים כאלה, כושר ההמצאה הישראלי הפך את הציווי הציוני הישן של “שמור כל טיפה” למציאות. 

תנועות עממיות, עמותות לשימור ותוכניות חינוכיות מערבות את האוכלוסייה בהגנה על האדמה. החברה להגנת הטבע, בין היתר, מילאה תפקיד חיוני בטיפוח המודעות והעשייה. 

הצלחות השימור של ישראל כוללות החזרת מינים כמו היחמור הפרסי והראם הערבי, ייצור אנרגיה סולארית, הגדרת אזור מוגן (שמורות טבע מכסות %82 משטח המדינה) ושיקום סביבתי. פרויקטי ייעור רחבי היקף, בהובלת ארגונים כמו הקרן הקיימת לישראל, הפכו שטחים שוממים לנופים ירוקים. ישראל הפכה את המזבלה הגדולה ביותר שלה, חירייה, ערמת אשפה מתנשאת של בבל, לפארק סביבתי. 

עם זאת, המדינה היהודית רחוקה מאוד מהחזון המשיחי של ישעיהו על אוטופיה ביולוגית. הסרת המשקפיים הירוקים חושפת ניהול כושל וחוסר מעש של הממשלה, שהטילו עננת זיהום על ההישגים האקולוגיים הישראליים. בעיות רבות, חלקן חמורות, עדיין צריכות להיות מטופלות ככל שהאוכלוסייה האנושית גדלה: ריסון אובדן המגוון הביולוגי וקיטוע בתי גידול, הגבלת מינים פולשים וציד בלתי חוקי, הפחתת פליטות וזיהום מים, תגובה למחסור אזורי במים וכריתת יערות, שיקום נהרות ואקוויפרים, שיפור ניהול הפסולת והרחבת אנרגיה מתחדשת. 

יהיו אשר יהיו כישלונותיה של הפקידות הישראלית, ממשלה היא לא העם שלה, וסקרי הציבור הישראלי הראו בעקביות שמדיניות ציבורית אינה משקפת את רצון הציבור בענייני שימור. במילים אחרות, האהדה הישראלית נתונה יותר לארץ מאשר לאדוניה, רוח שנלכדה במילותיה של משוררת הטבע החשובה ביותר בארץ, אסתר ראב: ״לבי עם הטל שלך, הו מולדת.” 

לסיכום, האקולוגיה של ישראל היא מארג תוסס אך שברירי השזור מרוחות מדבר וחופות יער, כנפיים נודדות ועצים שורשיים, גבעות עתיקות וחדשנות מודרנית. זוהי ארץ שבה טבע ולאומיות משתלבים זה בזה ובה סיפורה של הארץ עדיין נכתב בכל טביעת רגל, נתיב טיסה ויער נטוע.