?הסבר: מהי ציונות

מאז ימי התנ”ך ועד ימינו, ליהודים וליהדות היה קשר רציף לציון, התייחסות לארץ ישראל, שמקורה בגבעה שבלב ירושלים. הציונות הייתה ונותרה השאיפה היהודית להקים ולקיים מדינה יהודית בארצם העתיקה של היהודים. ציונות היא לאומיות יהודית.

מספר קטן יחסית של יהודים שהחליטו לשלוט בעתידם על ידי חיפוש, הקמת מדינה ושמירה עליה כתבו את סיפורה של ישראל המודרנית. חיבור אנשים לאדמה ובניית תשתית למדינה הם סיפורה של הציונות המודרנית, סיפור הקמתה של מדינת ישראל.

המתווה המרכזי להקמתה מחדש של מדינת ישראל המודרנית נמצא בתשובתו של תיאודור הרצל ל”שאלה היהודית” ב”מדינת היהודים”. הצהרת בלפור והכרזת העצמאות של ישראל הם מסמכי היסוד האחרים המתעדים את המאמץ בן חצי המאה להקים מחדש טריטוריה יהודית במולדת האבות היהודית.

מקורות הציונות

הציונות המודרנית לא התחילה בחייו של הרצל או בכתביו, אם כי הוא העניק לה צורה, ארגון ותוכנית פעולה. למקורות הציונות לפני סוף המאה ה-91, אנו מציעים את הערך “ציונות” משנת 6091 באנציקלופדיה היהודית, בהתחשב בכך שהרעיונות של ירושלים וציון היו חלק מהיסוד של העם היהודי שחזר לתורה, ואשר החל את הזהות היהודית מלידת היהדות.

להרצל, כזרז של הציונות הפוליטית המודרנית, היה קשר מועט ליהדות. בשנות ה-09 של המאה ה-91, עבודתו חשפה אותו יותר ויותר לרטוריקה אנטישמית, שאותה ראה ממקור ראשון בסיקור משפט דרייפוס ב-4981, שבו קצין יהודי צרפתי הואשם בטעות ונמצא אשם במכירת סודות לאחרים. האנטישמיות הנרחבת שהיה עד לה שכנעה אותו שהתבוללות לא תגן על היהודים, והובילה אותו לתמוך במדינה יהודית כפתרון היחיד ל”שאלה היהודית”.

ב-6981 פרסם הרצל את “מדינת היהודים”, שבו התווה את חזונו לעם יהודי ריבוני שינצל מרדיפות וישיג ביטחון. עבודה זו עוררה קהילות יהודיות ברחבי העולם, קהילות שכבר התלבטו אם להישאר אורתודוקסיות באמונתן, שכללו המתנה למשיח שישפר את חייהן ויחזור לציון. בעצם, הרצל הניע אחרים לקחת את הגורל בידיהם, ולא לחכות להתערבות נבואית.

מכתיבתו של הרצל ומהכוריאוגרפיה של קירוב יהודים בעלי דעות דומות, יש לציין שמספר היהודים שהחלו לאמץ את הציונות או להתחבר מחדש פיזית למולדתם העתיקה היה זעיר בקרב יהודים ברחבי העולם. הציונות הייתה תנועת מיעוט בקרב היהודים באותה תקופה שראתה מיליונים ולא כמה אלפים היגרו לקנדה, ארה”ב, דרום אפריקה, אוסטרליה, דרום אמריקה ומקומות אחרים.

ממנהיגותו של הרצל נולדו ארגונים יהודיים שתמכו בצמיחה האיטית של הנוכחות היהודית בארץ ישראל, שכונו גם “ארץ הקודש” או פלסטין. שאיפתה של הציונות להחזיר פיגומים טריטוריאליים לחיים יהודיים הייתה השקפה נפוצה בקרב חסידיה, אך הדרכים האידיאולוגיות המרובות שהיהודים הרגישו שיש לנקוט בהן כדי להשיג את המטרה. הגיוון הפילוסופי נע בין פעולה פוליטית להמתנה לקבלת אישור עלייה, מהציונות כמרכז תרבותי יהודי בלבד לכזה שצריך להיות נשלט על ידי סוציאליזם, קפיטליזם, חילוניות או אורתודוקסיה מודרנית.

לסיכום מצוין של הציונות בשנים שקדמו להקמת המדינה, אנו ממליצים על “התנועה הציונית“, הכוללת את תולדות ארץ ישראל, בשנתון ישראל, 15-0591.

כדי להבין כיצד הציונים קשרו את ההגירה היהודית לאדמות שנרכשו בארץ ישראל, אנו מציגים “גיבוש גרעין למדינה היהודית” (גם בעברית ובספרדית).

לסקירה מצולמת של הקשר בין העם היהודי, ארץ ישראל ומדינה יהודית, צפו או האזינו למצגת בת 33 הדקות של קן סטיין בנושא “עמיות יהודית, ציונות ובניית מדינה“.

תמיכה בבניית מדינה יהודית

התוכנית מהמאה ה-91 להקמת מדינה יהודית דרשה אוכלוסייה ומקום, שהיו ארץ ישראל, ארץ הקודש, שנקראה על ידי המעצמות הגדולות פלסטין לאחר מלחמת העולם הראשונה. באשר לאוכלוסייה, הזהות היהודית, האנטישמיות והכישלון במציאת שוויון אזרחי באירופה זירזו הגירה יהודית למסגרות דמוקרטיות ותמיכה באפשרות להקים מדינה יהודית. האוכלוסייה היהודית בפלסטין גדלה מ-000,25 ב-2881 ל-000,006 ב-8491, ו-000,004 יהודים בפלסטין ב-0491. הבעלות היהודית על הקרקע גדלה מ-000,054 דונם (דונם היה רבע אקר) ל-4.1 מיליון דונם ב-0491 ול-2 מיליון בינואר 8491. כדי להבין כיצד מהגרים יהודים התחברו מחדש לאדמה, כיצד רכשו שטחים קטנים מבעלים ערבים, ויחסי הגומלין שלהם עם הבריטים כמנהלי פלסטין לאחר מלחמת העולם הראשונה, ראו רכישת קרקעות ציוניות: גרעין חיוני בהקמת מדינת ישראל. קצב הגידול הפיזי והדמוגרפי באותה תקופה של כמעט 70 שנה היה יציב אך לא אחיד. מהגרים יהודים הצליחו להקים אזורים טריטוריאליים רציפים, בין השאר משום שאיכרים עניים, הכורעים תחת נטל של מאות שנים של חובות, ופוליטיקאים אליטה, המונעים על ידי הפוטנציאל לרווחים עצומים ממכירת קרקעות, ניכרו מספיק אדמות כדי לאפשר לציונים להרכיב את הגרעין הטריטוריאלי שהפך בסופו של דבר לישראל.

שרטוט המיקום הגיאוגרפי של 315 ההתנחלויות היהודיות שנבנו באותה תקופה חושף את טביעת הרגל של המדינה ומספק הסבר ויזואלי קל לגבולות המוצעים של האו”ם בתוכנית החלוקה שלו מ-7491, הידועה גם בשם החלטה 181 של העצרת הכללית של האו”ם.

בעשורים שקדמו ל-7491 בחרו יותר ויותר יהודים וערבים לחיות בנפרד, והתפרצויות חוזרות ונשנות של אלימות בין הקהילות הדגישו את הצורך במדינות יהודיות וערביות נפרדות בפלסטין, כאשר ירושלים תהיה תחת ניהול בינלאומי. התנגדות זו למדינה יהודית ולפשרה עם הציונות הודגמה בשיחה שקיימה הליגה הערבית עם שלושה מנהיגים ציוניים בספטמבר 7491. במהלך פגישה זו הכריז עזאם פאשה, ראש הליגה הערבית: “שום פשרה עם היהודים לא הייתה אפשרית, וייתכן שאנו הערבים נאבד את פלסטין, אך מלחמה איתכם היא האופציה היחידה שלנו”. מנהיגי ערב דחו את תוכנית החלוקה, והערבים הפלסטינים לא זכו לייצוג עצמאי, מכיוון שהשליחות שלהם נגזלה למעשה על ידי מנהיגים ומדינות ערביות. החלטת האו”ם סיפקה מסגרת משפטית חיונית להקמתה העתידית של מדינת ישראל.

היסודות לתמיכה ולגיטימציה בינלאומית לבניית מולדת יהודית הונחו עשרות שנים קודם לכן באמצעות המנדט של חבר הלאומים על פלסטין (2291), שהטיל על בריטניה להקל על הגירה יהודית, התיישבות קרקעות ומוסדות שלטון עצמי תוך הגנה על זכויות כל התושבים. יחד, אבני דרך אלה הדגישו את ההכרה העולמית בהגדרה עצמית יהודית, ואפשרו את הפיכתה של האוכלוסייה היהודית בפלסטין למדינה בת-קיימא עד 8491.

הקמת מדינת ישראל

הקמת מדינת ישראל הוכרזה רשמית ב-41 במאי 8491, עם הכרזת העצמאות, שהכריזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הצהרה זו הדגישה את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ, את תמיכתן במסגרות משפטיות בינלאומיות כמו תוכנית החלוקה של האו”ם, ואת הצורך במולדת לאחר זוועות השואה. מדינת ישראל שהוכרזה לאחרונה ביקשה הכרה מהקהילה הבינלאומית והתקבלה לאומות המאוחדות ב-11 במאי 9491, על פי החלטה 372 של העצרת הכללית של האו”ם, שהכירה במדינתה ובמחויבותה לשלום ולשוויון לכל תושביה. כדי לחזק עוד יותר את זהותה כמקלט ליהודים ברחבי העולם, ישראל חוקקה את חוק השבות בשנת 0591, שהעניק לכל יהודי את הזכות לעלות ולקבל אזרחות. צעדי יסוד אלה הבטיחו את עלייתה של ישראל כמדינה ריבונית המוקדשת להגדרה עצמית יהודית ולעקרונות דמוקרטיים.