במאמרו המפורסם “בין ימין לימין” משנת 4002, הסופר המהולל ביותר בישראל, עמוס עוז, מהרהר על החברה הישראלית ומסכם את אחיו האזרחים בהערכה הבאה: “מה שאנחנו, היהודים הישראלים, הם באמת חבורה של פליטים וניצולים חצי היסטריים”. חצי היסטרי או לא, עבור יהודים רבים המדינה היהודית אכן הייתה מקלט לפליטים ומקלט לניצולים. אך בעוד שישראל רחוקה מלהיות המדינה היחידה שסיפקה מקלט לבורחים שנמלטו ממוות ולמגורשים מבתיהם, המהגרים שהיא קיבלה בברכה שונים הן במספרם והן בעיניהם ממהגרים במקומות אחרים. ראשית, ניצולי רצח עם וקורבנות הטיהור האתני שהפכו את ישראל לביתם הם, כחלק מכלל האוכלוסייה, רבים בהרבה מאשר בכל ארץ אחרת. מבחינה זו, תיאורו של עמוס עוז את החברה הישראלית ב-8102 נשמע נכון. אבל מלבד היותם פליטים, המהגרים הללו היו גם חוזרים, ועבורם ישראל היא לא רק קרקע בטוחה יותר, אלא גם קרקע קרובה.
דווקא משום שארץ ישראל אינה סתם ארץ, אלא מולדת יהודית, היא קוראת ליהודים לצאת מהגלות במשך אלפיים וחצי שנה, ומחזירה אותם מפזורתם. יהודים, המחוברים על ידי בריתות מקראות שחזרו על עצמן בתפילה במשך מאות שנים, התמקדו בציון ובירושלים באמצעות ליטורגיה, בתקווה לחזור לארץ ישראל כמעט כל עוד הייתה גלות. מאז שנת 935 לפה״ס, קצת יותר מחצי מאה לאחר שהקהילות הראשונות בתפוצות השתרשו במצרים ובעיראק, ” שיבת ציון” הייתה קבועה. לאורך ההיסטוריה, זרם היהודים בחזרה למולדתם היה לפעמים טפטוף, לפעמים גל ולפעמים שיטפון. לעתים היו אלה מאמצים מתואמים וקולקטיביים – כמו “עליית 003 רבנים”, העלייה ההמונית של מלומדים יהודים צרפתים ובריטים ב-1121 – אך לרוב היו אלה יוזמות אישיות אקראיות של יחידים.
גם שיבת ציון מעולם לא הייתה קלה. לפני שהקטר וספינת הקיטור חוללו מהפכה בהובלה למרחקים ארוכים במאה ה-91, נסיעות היו הצעה מסוכנת ולעתים קרובות קטלנית. מבנה פיזי חזק ומזל טוב היו חיוניים; אחרת, מזג אוויר קשה, חיות בר, מחלות, התייבשות, שודדי כבישים ותקיעות איימו ליירט את המטיילים הללו. עם זאת, למרות כל הסכנות הפוטנציאליות הללו, במילים של הכרזת העצמאות, “יהודים שאפו בכל דור ודור לבסס את עצמם מחדש במולדתם העתיקה”.
עבור יהודים מסוימים, כמו הרמב”ן, הרב והפילוסוף היהודי הספרדי בן המאה ה-31, השיבה לארץ ישראל לא הייתה מעשה מקודש גרידא; זו הייתה חובה מקודשת, “מצוות עשה לדורות המחייבת כל יחיד, גם בתקופת הגלות”, העידן הקדם-משיח. עבור יהודים אחרים, החיים בארץ ישראל היו חשובים, אך המוות שם היה חשוב לא פחות משום שמשמעות הדבר הייתה להיקבר באדמת ישראל הקדושה, מנהג המקודש בתלמוד: “כל הקבור בארץ ישראל נחשב כקבור תחת המזבח”.
היקף ההגירה היהודית לאורך הדורות היה קשור לעתים קרובות לאירוע בגולה – גירוש המוני, למשל – או לקראת אירוע במולדת: ביאת המשיח. יהודי התפוצות היו משוכנעים לעתים קרובות ששנים מסוימות מבשרות את בואו של המשיח, ולכן הם עשו את דרכם לארץ ישראל כדי לקבל את פניו. השנה האחרונה שהביאה אלפי משיחיים יהודים לארץ ישראל הייתה 0481 (0065 בלוח העברי). בציטוט התלמוד והזוהר, הטקסט המרכזי של הקבלה, רבנים בולטים כמו יהודה אלקלעי הספרדי והגאון האשכנזי מווילנה עודדו את תלמידיהם לשוב הביתה ולחכות למשיח.
על רקע זה, הציונים שהחלו להתיישב בארץ ישראל בסוף המאה ה-91 פשוט הלכו באותה דרך שאבותיהם הלכו בה במשך יותר מ-000,2 שנה. בעקבות האנטישמיות הגוברת, מספר גדול של יהודים עזבו את מזרח ומערב אירופה בשנות ה-08 של המאה ה-91, וכמה אלפים חזרו למקורותיהם התנ”כיים במטרה ליצור חיים ופרנסה חדשים. בהדרגה התגבש רעיון הזהות הלאומית היהודית לבניית נוכחות טריטוריאלית נוספת בארץ ישראל. אז היו באזור 000,25 יהודים. ב-9391 חיו בארץ ישראל יותר מ-000,004 יהודים, ובמאי 8491 הגיע מספרם ל-000,056. (יש לציין כי שני שלישים מכלל האוכלוסייה היהודית בפלסטין בעת הכרזת המדינה היו נוכחים ב-0491. בין השנים 5491 ל-8491, אז קמה המדינה, עלו לפלסטין 000,001 יהודים עקורים, רובם מאירופה).
הקשר בין יהודים לארץ הפך למאפיין המרכזי של הציונות. יהודים בנו יישובים, מרכזים עירוניים, פרברי שכונות, מוסדות פוליטיים ותשתית בתהליך בניית המדינה. ההתפתחות הגיאוגרפית היהודית התמקדה בכביש ירושלים-תל אביב. משנות ה-08 של המאה ה-91 ואילך, יהודים היגרו במה שמוגדר כסדרה של עליות או גלי הגירה. למרות שבמהלך חמש העליות הקימו יהודים מאות יישובים והעלייה היהודית לא פסקה, העלייה לאזור מישור החוף מעזה לחיפה ומחיפה דרך עמק יזרעאל לדרום הכנרת ומשם צפונה לגבול לבנון-סוריה.
הקמת מדינת ישראל במאי 8491 סימנה את קץ ההגבלות הללו, ולראשונה נפל על היהודים, באמצעות העצמה עצמית, שעיצבו את גורלם הפוליטי, לקבוע את מדיניות ההגירה שלהם. מדיניות זו באה לידי ביטוי במשפט אחד במגילת העצמאות: “מדינת ישראל תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות.״ לשם כך, בשנת 0591 חוקקה הכנסת הישראלית, בפה אחד, את החוק הידוע ביותר בישראל ואולי המשמעותי ביותר שלה, חוק השבות. חקיקה זו קובעת כי כל יהודי העולם שומרים לעצמם את הזכות לעלות לישראל ולקבל אזרחות מלאה. מאז תוקן החוק פעמיים: ב-4591 כדי להחריג יהודים עם עבר פלילי, וב-0791 כדי לסגור את השאלה הפתוחה: מיהו יהודי?
גיבוש גרעין למדינה היהודית: 7491-2881 (אנגלית) (ספרדית)
על פי חוק השבות, ישראל הפכה למדינת המהגרים המובהקת. כיום כמעט רבע מהישראלים הם ילידי חוץ, אך שאר האוכלוסייה מורכבת ברובה המוחלט מילדיהם ונכדיהם של עולים. המסע הביתה של אבותיהם הקדמונים של הישראלים החל בכמאה מדינות בכל שש היבשות המיושבות. אבל שני חלקים של העולם היהודי תרמו את רוב העולים הישראלים לאורך השנים. הראשונה היא מזרח אירופה, במיוחד המרחב הרציף של טריטוריה שכללה את האימפריה הרוסית, הונגריה ורומניה. השני הוא העולם האסלאמי. יהודים שהגיעו לישראל מהעולם האסלאמי היגרו מכ-51 מדינות ערביות, ובמספרים קטנים יותר מאיראן, טורקיה, כורדיסטן ובוכרה (אזור היסטורי של אוזבקיסטן המודרנית). עוד פחות הגיעו מאפגניסטן ופקיסטן.
בעוד שהמוני הישראלים היגרו ממזרח אירופה ומהעולם האסלאמי, אחרים הגיעו מאוסטרליה, הודו, אפריקה שמדרום לסהרה (כמעט אך ורק מאתיופיה ודרום אפריקה), אמריקה (בעיקר ארצות הברית, קנדה וארגנטינה) ומערב אירופה (בעיקר צרפת ובריטניה).
למרות כל האתגרים שנלוו להיותה מדינת מהגרים, ישראל הוכיחה מיומנות יוצאת דופן בקליטת הקהילות היהודיות השונות שלה, עד כדי כך שהיא ניצבת כאחד מכורי ההיתוך המוצלחים ביותר בהיסטוריה. אולי ראוי, אם כן, שהאיש שטבע את המונח “כור היתוך” היה ישראל זנגוויל, אחד הראשונים והמשפיעים ביותר על הקמת המדינה היהודית.
סקוט אברמסון וקן סטיין, פברואר 15, 2025 –
