הגידול היהודי בפלסטין המנדטורי בתקופת היישוב החדש להקמת טריטוריה יהודית למדינה התפתח באופן משמעותי עד 9391. ההנהגה הערבית ב-8391 הכירה בשיחות פרטיות בכך שמדינה יהודית כבר קיימת בפלסטין, אם כי שנה קודם לכן בבלודן, סוריה דחה קונגרס פאן-ערבי בן 004 צירים את הרעיון לחלק את פלשתינה לישויות יהודיות וערביות. הם לא רצו נוכחות טריטוריאלית יהודית בפלסטין. ממקורות בריטיים, אמריקניים ועבריים רבים, נטען והוכח סטטיסטית כי קיים גרעין דמוגרפי, טריטוריאלי וכלכלי למדינה יהודית, תוך התמקדות במדדי פיתוח כלכלי ותעשייתי, רמות השקעת ההון היהודי, הערכת השפעת ההגירה היהודית על הצמיחה הכלכלית, ובמיוחד התרומה העצומה של הכנסות המיסים היהודיות לקיום הממשל הבריטי בפלסטין. הרעיון שגוי לחלוטין, שאיכשהו מדינה יהודית פשוט צנחה בפלסטין לאחר מלחמת העולם השנייה. הראיות מראות אחרת.
רכישת קרקעות והגירה יהודית היו חיוניים לצמיחה כלכלית. שניהם מוסברים בספר “גיבוש גרעין למדינה היהודית, 2881-7491 ורכישת קרקעות ציוניות; מרכיב מרכזי בהקמת מדינת ישראל, לא רק לתאר את כמויות הצעות הקרקע הערביות לציונים אך מקום הימצאם הוכיח את עצמו כבעל ערך אסטרטגי כגון אזורים הסמוכים למקורות נהר הירדן, לאורך מישור החוף, על כביש ירושלים לתל אביב ובבאר שבע. (תוכנית החלוקה של האו”ם מ-7491 מציעה מדינות ערביות ויהודיות; ברקע השטח הירוק נראים כפרים יהודיים, אזורים עירוניים ויישובים כפריים; האו”ם שרטט את המפה לשתי מדינות על סמך 05 שנות צמיחה יהודית). עלייה יהודית לפלסטין לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה דרישה חיונית כדי שתהיה מדינה יהודית. תרומתם של המהגרים לכלכלה, לתעשייה, לחינוך ולארגון הפוליטי התגלתה והגדילה את התשתיות הדרושות למדינה יהודית בת-קיימא.
עלייה – כוח העבודה מזרז את הצמיחה הכלכלית
בסוף מלחמת העולם הראשונה האוכלוסייה היהודית היתה %8 מכלל האוכלוסייה, ב-8491 היא הייתה %33 מכלל האוכלוסייה, כאשר הגידול היהודי נבע בעיקר מעלייה יהודית. בפלסטין, בין השנים 2291 ל-7491, המגזר היהודי בכלכלה הפלסטינית גדל ב-%2.31 בשנה; ב-6391 השתכר המגזר היהודי פי 6.2 מהמגזר הערבי. הצמיחה הכלכלית היהודית המדהימה בפלסטין התפתחה בגלל ריבוי של מהגרים רווקים, יחד עם רמת האוריינות הגבוהה שלהם, מחויבות אידיאולוגית לבנות מפעלים חדשים שלא הוגבלו עוד על ידי הגבלות שהוטלו בעבר במסגרת ביתית לשעבר, הזמינות של מספיק קרקע והון כדי לייצר פיתוח מיזמים. הכלכלה היהודית פיתחה עסקים באזורים כפריים ועירוניים, ובנתה אזורי תעשייה קטנים, יהודים תרמו לצמיחה בענפי הבנייה, בבריאות, בחינוך, בתרבות, בפיננסים ובבנקאות. כולם התבססו על השקעות הון. עולים יהודים הביאו את הונם לרוב או נדרשו לשלם סכומים כדי לעלות לפלסטין, כאשר סכומים אלה הועברו לשלטון הבריטי.
השוואות של שיעורי צמיחת התמ”ג השנתיים לאחוזים, 1922-1947
| המגזר היהודי בפלסטין | ארצות הברית | בריטניה | צרפת | גרמניה | יפן | איטליה | ברזיל | אוסטרליה | רוסיה |
| 13.2 | 4 | 2-3 | 2-3 | 4-5 | 7-8 | 2-4 | 3-5 | 3-4 | 10-12 |
*שימו לב, אין נתונים סטטיסטיים זמינים עבור עיראק או מצרים באותה תקופה.
ההשפעה של הגירה של גברים בודדים הייתה משמעותית ביותר עבור המדינה בהתפתחות המדינה. תופעה זו החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעיקר עם העלייה השלישית (9191-3291) ונמשכה לאורך שנות ה-02 וה-03 של המאה ה-02. ריבוי הגברים סייע לצרכי העבודה בחקלאות, בבנייה ובתעשייה. עד 3391, ההתקדמות החקלאית היהודית הייתה משמעותית והשפיעה באופן משמעותי על החקלאות הערבית המקומית. הם נתפסו ככוח עבודה בעל ערך למפעל הציוני, שדרש פיתוח פיזי של הארץ. גם נשים השתתפו אך לא ברמות של גברים בכוח העבודה. רבים מהצעירים שהיגרו היו מחויבים למטרה הציונית, או לפחות היו פתוחים להיסחף לדינמיקה של תרומה למפעל חדש המתפתח במולדת יהודית שעדיין הייתה מוגדרת לחלוטין. דחף אידיאולוגי זה היה מרכזי להצלחתה של התנועה הציונית. גם הפעם נשים מילאו תפקידים משמעותיים ביותר בהגנה על האזורים הדמוגרפיים היהודיים, בעוד שגברים רווקים שירתו בארגונים הצבאיים היהודיים המתהווים. לריבוי המהגרים הרווקים הייתה השפעה קצרת טווח וארוכת טווח על המבנה הדמוגרפי של פלסטין היהודית.
יהודים במגזר התעשייתי
ב-7291 כבר היו היהודים משתתפים מרכזיים במגזר התעשייתי, למרות שהערבים החזיקו ברוב מפעלי התעשייה. בעוד שהערבים החזיקו ב-%76 ממפעלי התעשייה, המהווים %65 מכלל התפוקה, ההשקעות היהודיות היוו שני שלישים מהתוצר, מה שמדגיש את התפקיד הלא פרופורציונלי שמילאו היהודים בפעילות הכלכלית (עמ’ 671). ברברה ג’ סמית (3991) הדגישה את ההתפתחות המהירה של מגזר תעשייתי מודרני המונע על ידי מהגרים יהודים. הצמיחה התעשייתית עוצבה במידה רבה על ידי הצרכים של המתיישבים היהודים, ולא של האוכלוסייה הערבית. בסוף שנות ה-02 של המאה ה-02 צמח מגזר תעשייתי מודרני בסגנון מערבי, שהתמקד במוצרי צריכה ובתעסוקה לעובדים יהודים. (שורשי הבדלנות במדיניות הכלכלית הבריטית בפלסטין, 0291-9291, הוצאת אוניברסיטת סירקיוז, 3991, עמ’ 871 ו-971).
עד 9391 התרחב מאוד מגזר התעשייה היהודית. הכלכלה היהודית שלטה בפעילות התעשייתית, ו-278 חברות יהודיות העסיקו 876,31 עובדים ועסקים קטנים נוספים המספקים תעסוקה ל-000,81 נוספים. התעשיות היהודיות היוו גם %68 מכלל התפוקה התעשייתית ו-%97 מכוח העבודה (סקר פלסטין, 6491). ההון שהושקע בתעשיות יהודיות זינק מ-93.4 מיליון לירות ב-9391 ל-90.21 מיליון לירות ב-2491, מה ששיקף צמיחה תעשייתית איתנה. עיסא ח’לף, פוליטיקה בפלסטין, פלגנות ערבית והתפוררות חברתית, 9391-8491, אוניברסיטת מדינת ניו יורק באולבני, עמ’ 84-94.
במהלך מלחמת העולם השנייה צמחה הכלכלה היהודית עוד יותר. התפוקה התעשייתית היהודית הוכפלה, במיוחד בתעשיות הקשורות למאמץ המלחמתי. המלחמה יצרה כלכלה עצמאית, כאשר הייצור המקומי עונה על הצרכים של המגזר הצבאי והאזרחי כאחד. ב-5491 היו התעשיות היהודיות אחראיות ל-%58 מכלל הייצור התעשייתי של פלסטין, עם למעלה מ-006 מפעלים חדשים שנוסדו במהלך המלחמה (ההסתדרות הציונית, 6491).
השקעות הון ותרומות פיננסיות
בין השנים 0291 ל-5491 מילאו היהודים תפקיד מרכזי במימון פיתוחה של פלסטין. חלק ניכר מההשקעה הגיע מחו”ל, כאשר קרן היסוד לבדה גייסה למעלה מ-5.41 מיליון לירות עד 5491, בעיקר מהקהילה היהודית העולמית (קפלן, 6491). עד סוף המנדט, ההון היהודי היווה %06 מכלל ההון הקבוע של פלשתינה, ותרם משמעותית להתרחבות התעשייתית. בשנים שבין שתי מלחמות העולם השקיעו היהודים בכלכלה %3.93 מהתוצר הלאומי הגולמי שלהם מדי שנה, הרבה יותר מ-%2.21 של המגזר הערבי (יעקב מצגר, הכלכלה המחולקת של פלסטין המנדטורית, 8991). השקעות אלה הניעו את הצמיחה הכלכלית מבלי להסתמך על כספי משלם המסים הבריטי, שהגיעו ברובם מהון יהודי פרטי, בעיקר באמצעות העברות מהגרים. (אליעזר קפלן, “השקעות פרטיות וציבוריות בבית הלאומי היהודי”, בתוך: י.ב. הובמן (עורך), העתיד הכלכלי של פלסטין: סקירה של התקדמות וסיכויים, לונדון: פרסי לונד, המפריז ושות’, בע”מ, 6491, עמ’ 211-511).
ב-8491, במלחמת העצמאות, התחזקה כלכלת ישראל בתרומות ניכרות של יהודי התפוצות, בסך 052 מיליון דולר. כ-%57 מהעלות גויסו מקומית, מה שמדגים את התמיכה הכספית החזקה הן מהאזרחים היהודים והן מקהילות התפוצות (דרק פנסלר, “מורדים ללא מדינה פטרונית, כיצד מימנה ישראל את מלחמת 8491“, בתוך: רבקה קוברין ואדם טלר (עורכים), כוח קנייה: כלכלת ההיסטוריה היהודית המודרנית תרבות יהודית בהקשרים, פילדלפיה: הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, 5102. עמ’ 681-781, 881, 191.)
תרומות היהודים להכנסות הבריטיות
לאורך כל תקופת המנדט מילאה הקהילה היהודית תפקיד משמעותי ביותר בתרומה להכנסות הממשל הבריטי. ב-8291, למרות שהיוו רק 17% מהאוכלוסייה, היהודים תרמו %44 מההכנסות, שיעור שעלה משמעותית על שיעורם הדמוגרפי (דיוני בית הנבחרים, 0391). ב-54/4491 גדלה תרומת היהודים להכנסות הממשלה ל-%56, למרות שהיהודים היוו רק %23 מכלל האוכלוסייה, מה שמשקף עוד יותר את חשיבותה הכלכלית של הקהילה היהודית בפלסטין (ההסתדרות הציונית, 6491). הבריטים השתמשו ב-%08 מההכנסות שנגבו בתקופת המנדט כדי לממן את ניהולם שם. הם בנו כבישים, נמלים, שיפצו את מערכת הרכבות העות’מאנית ושדות תעופה, וצרכי תשתית אחרים. עם ההכנסות שנאספו, הקימו הבריטים מערכת בריאות ציבורית ששיפרה את התברואה, הפחיתה מחלות זיהומיות, הקימה בתי חולים ומרפאות, בעיקר באזורים עירוניים. כאשר הבריטים עזבו את פלשתינה ב-8491, התשתית שנותרה הייתה בשליטה ישראלית, אך רוב ההכנסות ממסים ואחרים ממקורות יהודיים ברובם בתקופת המנדט אפשרו לבריטניה לקיים ולבנות את נוכחותה בפלסטין.
פוטנציאל למדינה יהודית
ב-8491 כבר היה הגרעין הכלכלי הדרוש להקמת מדינה יהודית. הכלכלה היהודית השיגה צמיחה תעשייתית משמעותית, השקעות הון, ונתמכה על ידי כוח עבודה חזק. למרות הדומיננטיות הכלכלית של המגזר היהודי, התבססה ההפרדה הגיאוגרפית בין היישובים היהודיים והערביים, כאשר יהודים התגוררו בעיקר לאורך החוף ובעמקים, בעוד הערבים התגוררו בפנים. ההפרדה המרחבית בין שתי הקהילות התפתחה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר האינטראקציה הערבית-יהודית התרחשה בצניעות בשלושת העשורים שלאחר מכן. (יוסי כץ, שותף לחלוקה: תוכנית החלוקה של הסוכנות היהודית בתקופת המנדט, פרנק קאס, 8991, עמ’ 91). הכלכלה היהודית התקרבה לעצמאות, במיוחד בייצור תעשייתי, השקעות הון וייצור הכנסות. התשתית הכלכלית הייתה קיימת, לא איתנה, אך מספיקה כדי לתמוך בהקמת מדינה יהודית. הבריטים מצדם הציעו כבר ב-7391 בדו”ח פיל שלהם כי להרמוניה קהילתית עתידית אפשרית עדיף שלכל קהילה תהיה ישות פוליטית משלה. פיתוחו של בסיס כלכלי עצמאי, שמומן ברובו על ידי יהודים בתפוצות ובמהגרים, הפך את הקהילה היהודית לעמדה טובה לנווט את המעבר למדינה ב-8491, אם כי עם קשיים. יכולתה של הכלכלה היהודית לתרום למאמץ המלחמתי, ליצור מקומות עבודה ולייצר הכנסות משמעותיות לממשל הבריטי הוכיחה כי גרעין כלכלי למדינה יהודית נבנה במשך עשרות שנים. זו התזה שמציג יעקב מצגר בספרו “הכלכלה המפוצלת של פלסטין המנדטורית“, 8991. כך, עד 8491, בתחומים רבים התפתחה כלכלה יהודית אדירה לישות כמעט עצמאית; הציונים הקימו ארגונים ומוסדות רבים במקצועות הבנייה והבריאות, פיתחו גופים יהודיים לרכישת קרקעות וליישוב קרקעות, הקימו את הסוכנות היהודית לפלסטין ב-9291, מתוך ההסתדרות הציונית העולמית שנוסדה ב-7981, בנקים, תעשיות קטנות, חברות שיווק וגופי הגנה עצמית כמו ההגנה והפלמ”ח, כולם נבעו מהעצמה עצמית תוך השקעת הונם במבני המדינה המתפתחים שלהם. הציונים פיתחו את הפיתוח הגיאוגרפי, הדמוגרפי והתשתיתי שלהם ללא כוח החוק, מה שאילץ אותם לעשות זאת. הציונים התגייסו בתחומים רבים, הבטיחו אספקה של שירותים חיוניים, ובעיקר טשטשו את ההבחנה בין חייל לאזרח. כאשר המליץ האו”ם ב-92 בנובמבר 7491 על חלוקת פלסטין למדינות ערביות ויהודיות תוך חלוקת שטח הארץ כאמצעי למתן שלטון עצמי לשתי האוכלוסיות, לא היה זה מקרה שהאו”ם הציע ליצור איחוד כלכלי (שהוזכר חמש עשרה פעמים במסמך) בין שתי המדינות המוצעות. הובן שהמדינה הערבית לא תהיה בת קיימא מבחינה כלכלית אם לא תהיה קשורה לכלכלת המדינה היהודית המוצעת.
קן סטיין, מרץ 12, 2025
