ינואר 20, 1939
גרשון אגרונסקי (אחר-כך אגרון) נולד באוקרינה ב-4981, ובילה את ילדותו בארצות הברית, שירת בלגיון העברי בפלסטין במלחמת העולם הראשונה והפך להיות קצין העיתונות של הוועד הציוני מ-0291 עד 1291. הוא היה ראש לשכת העיתונות של ההנהלה הציונית הירושלים מ-9291-4291. ב-2391, הוא הקים את ״פלסטין פוסט״ היומיומי בשפת אנגלית (מ-0591 ירושלים פוסט) והיה העורך הראשי שלו. הוא כתב דוחות עבור הסכנות היהודית והיה נציג הסכנות לוועידת האו״ם בסן פרנסיסקו ב-5491, אחר-כך שירת כמנהל לשכת ההסברה של ממשלת ישראל 1591-9491, ומ-9591-5591 היה ראש העיר של ירושלים.
הערכות הברורה של אגרונסקי על הפרעות של 9391-6391 מספק תיאור גרפי של ההרס שנגרם לכלכלה הכפרית של פלסטין ולרוב האוכלוסייה הערבית. אחרי ההרס הכפרי שנגרם על ידי מלחמת העולם הראשונה, וסדרה של שנים נוראיות בתחילת שנות ה-03 שבהן תפוקת היובל צנחו בגלל מזג האוויר והשלכת סחורות חקלאיות לשווקים פלסטינים מחלקים אחרים של מזרח התיכון, הכלכלה הפרית והאיכרים נשארו ברמות קיום חשופות.
— קן סטיין, אפריל 2202
ההפרעות הכמעט בלתי פוסקות שהערבים המשיכו מאז אפריל 6391 הורידו את הכלכלה שלהם למצב מסוכן. למרות שאחד מהמניעים של מקדמי ״המרד״ בוודאות היה להוריד את הקהילה היהודית כאן על ברכיה על ידי הרס חייהם הכלכליים, ספק אם הם חשבו מספיק קדימה כדי לדמיין את השיתוק והריבקון שהם היו חייבים לגרום לעם שלהם.
תוך שגם האוצר הממשלתי וגם היהודים מרגישים את הצביטה, בשום אופן לא יוכל לתאר את המעמד שלהם כמעורערת. לגבי הממשלה, זה נכון שהיא לא רק ראתה ירידה בהכנסות באמצעות האטות היבוא, העברות הקרקעות, גביית המיסים וערוצים האחרים שדרכם זרמו הכנסות שלה לאוצר בקצב שבו היה יכול לצבור עודף השווה לכפול מהתקציב השוער שלו לשנת 6391, אלא גם חייבת לשפוך סכומי עתק לשמור על כוחות הביטחון הדרושים. הכלכלות המחמירות בתחומי הוצאות אחרות – כמו עבודות ציבוריות, בריאות, חינוך – אפשרו לממשלה לשמור על תקציב כמעט מאוזנת.
היהודים, בעוד שהם סבלו מעיכוב, כל לזמן היה ירידה בהשקעות ההון וכתוצאה מכך רפיון בבנייה, מפעלי תעשייה חדשים וכדומה, שמרו את ראשם מעל המים ואפילו מצביעים על רווחים בכיוונים מסוימים. הישובים שלהם הגבירו את קצב החקלאות המעורבת כדל לענות לצריכים של השוק שבדרך כלל סיפק על ידי החקלאי הערבי.
השביתה בנמל יפו ב-6391 הובילה לפיתוח נמל בעיר היהודית הסמוכה תל אביב. מאות פועלים העוסקו בבנייה של הנמל ורק כעת יהודים עוסקים בניהולו. ממזח להנחתת סחורות נכנסות הוא התפתח לנמל קל יותר גם לפריקה ולטעינת סחורות וגם לעלייה והורדה של נוסעים. לפחות חצי מהסחר שעבר ביפו, כולל ייצוא תפוזים, עכשיו עובר דרך תל אביב. כבישים חדשים, שנבנו בעיקר מסיבות ביטחוניות, הקלו על התקשורת ותחבורה מכמה מהרובעים הרחוקים ביותר עיר והשווקים שלה. אפשר להגיד בכנות שמטרת המחבלים להשמיד את היהודים בפלסטין נכשל.
אצל הערבים המצב הוא הפוך. פרצופים חורבניים, לא רק האיכר אבל גם בעל האדמה הגדול ותושב העיר, אם הוא עוסק במסחר, בתעשייה, או בתחבורה. בסך הכל, בשנתיים הראשונות של ההפרעות, האיכר סבל פחות מתושב העיר. למרות כל קשיי השיווק שלו, ראשית בגלל שביתת ששת החודשים שקשרו את התחבורה והמכירה הפתוחה, ושנית בגלל פעולות החרם הערביות, הוא איבד את השוק היהודי שספג קבוצה גדולה מעודפי היבול שלו, אף על פי כן, הוא היה עצמאי ביסודו. הוא נשאר עם כ-000,002,1₤ של תוצרת חקלאית על ידו — שבדרך כלל נספג בשוק היהודי — עם ירידת מחירים כתוצאה מכך. זה, יחד עם הירידה בכוח הקנייה של האוכלוסייה העירונית, ללא ספק השליך אותו עוד יותר לחובות.
שני כישלונות נוספים תרמו לקשיים שלו — צמצום פעילות הממשלה בארגון קואופרטיבים לאשראי — במטרה לשחרר את האיכר מעול מלווה כספים הערבי — והירידה בהיצע ההון דרך מכירת קרקעות עודפות ליהודים. זרם ההון הזה אפשר לחקלאים רבים בעבר להעצים את החקלאות שלהם ולהפיק יותר מאחזקה קטנה יותר באמצעות רכישת שיטות משופרות וכלים מודרניים.
אך למרות כל הקשיים האלו, הפלאח מסוגל להמשיך, לא משנה מה היה המצב בעיר. הוא תמיד יכול היה לייצר מספיק למנות הלחם והזיתים היומיות שלו.
עם זאת, המצב שלו היום הוא הרבה יותר קשה כתוצאה הפעולות המחבלים ברחבי הארץ. ההערכה היא שלא יותר מ-05 אחוז מהפלאחים יוכלו לעבוד בחוות שלהם השנה. בתחילה, הם נאצלו להאכיל כ-000,5 מחבלים במשך השנה. בעוד שבשנים 8391-7391 הכנופיות החמושות קנו אספקה מהאיכרים במחירים טובים; השנה, כשהאיכר מאיום לגמרי על ידי השודדים, האחרונים דרשו את מה שהם צריכים. השמן, הזיתים, הירקות, ושאר מהצרכים שמהם האיכר מתפרנס ומתקיים, נאכלו על ידי הכנופיות שהתמקמו בכפרים. רבים מהחקלאים נשארו בלי זרעים, ואפילו בלי חיות עבודה. ההערכה היא שההפסדים שלהם, כולל האספקה שנלקחה על ידי הכנופיות, והקנסות הקבוצתיות שהוטלו על הכפרים על ידי הממשלה על מתן מחסה למחבלים — שלא היה ביכולת שלהם להתנגד לנוכחות שלהם —מסתכמים ללפחות חצי מיליון פאונד. לכן רבים מהחקלאים יהיו בטלים בעונה הזו, או כי לא נשאר להם דבר לעבד אתו, או מכיוון שהם החליטו שעדיף לשבת ביד חסרת מעש מאשר לעבוד, אם יש לקחת את התוצרת שלהם.
התנאים השליליים האלה חלות גם על הבעלים-חקלאים וגם על החוכר-חקלאי. במקרה של האחרון, רבים הודחו מהעבודות שלהם על ידי המחבלים. אלפי פלאחים בדרך כלל עוסקים בעיבוד האחזקות הגדולות של האפנדי. במקרה של האפנדי ששייכים להתנגדות – כלומר לאלה שאינם מסכימים עם השיטות הפוליטיות וטרוריסטיות של המופתי — רבים מהם נאלצו לברוח על חייהם והרכוש שלהם הותרם על ידי המחבלים או נהרס באופן חלקי או מלא. כמה מבעלי הקרקעות הגדולות ביותר נאלצו לנטוש את בתיהם, שדות, ומטעי תפוזים שבהם אלפי איכרים התפרנסו כשכירים או כדיירים. במקרים רבים הדיירים הישנים הוחלפו באלה שמוצאים חן בעיני המחבלים. במקרים אחרים, שמטעים גדולים נהרסו ללא רחמים, האדמות הולכות לבזבוז כי האפנדי ההודח, גם אם הוא העז לחזור כדי לנסות להחזיר את הרכוש שלו, אין לו הון למטרה או מסרב להשתמש בו עד שתנאי הביטחון הרגילים יחזרו לאדמה המוטרדת הזו.
דוברי ההתנגדות מעריכים שהרכוש שהופקע או נהרס על ידי הכנופיות ברבע מיליון פאונד, אבל חקירות אחרונות מראות שהנזק קרוב לחצי מיליון. להפסד החומרי הזה יש להוסיף את הסכומים העצומים שנסחטו על ידי המחבלים והכסף שנשלח מחוץ לארץ לתמוך בכ-000,04 פליטים שחיים בחו״ל במצרים, סוריה, לבנון, קפריסין, ואירופה. רק אלה שהצליחו לעזוב את הארץ שהיה להם קצת כסף — ויכלו לסמוך על קבלת כסף בחו״ל ממשפחה, עסקים, השקעות וכו׳ בפלסטין. ההעריכה האחרונה היא שהפליטים האלו שנמלטו מהאיומים וסחיטה של אחיהם הערבים משכו לפחות מיליון פאונד מהכסף שבדרך כלל מסתובב או מושקעת בארץ הזו.
גורלו של ערבי העיר היה קשה מהתחלת ההפרעות. ההפסדים שספגו בעלי החנויות שנאלצו להשאיר את העסקים שלהם סגורים למשך שישה חודשים לא הוערכו אבל ברור שהם היו צריכים לחיות על חסכונות שהיו להם. גם עכשיו הם עלולים להיסגר בכל עת, לכל משך זמן שנגזר על ידי המחבלים כמחאה מסוג זה או אחר. יצרנים זרים איבדו את האמון בהם כלקוחות, וכתוצאה מכך קשה יותר להשיג זיכויים, גם מהיצרנים וגם מהבנקים המקומיים, שהגבילו את מסגרות האשראי במידה ניכרת. מקצועות הבנייה והתחבורה סבלו מכישלונות קשים, וכך גם נמל יפו, שבימים לפני השביתה העסיקה 007 עובדים. לקיחת 001 כמדד ב-5391, בנייה ביפו ירד ל-8.03 ב-6391 ול-81 ב-7391. באופן דומה, מטען שהעובר בנמל יפו, נלקח כ-001 ב-5391, היה 7.34 ב-6391 ו-7.84 ב-7391.
אלפי נהגי מכוניות ערבים נשארו חסרי מעש במשך השביתה חצי שנה ב-6391, ועכשיו רובם שוב לא יכולים לעבוד. קודם המחבלים הורו להם להחרים את תעודת הזהות ואת אישור הנסיעה שהונפקו על ידי רשויות הצבא ואז שהאיסור הוסר [במקביל לעונת משלוחי ההדרים] ומוניות, אוטובוסים, ומשאיות התחילו לפעול, הרשויות משכו כמעט את כל האישורים לרכבים ציבוריים מפני ״שההרשאה עבר התעללות.״ כתוצאה, נהגי מוניות ואוטובוסים מובטלים וחברות התחבורה היו חייבים להשעות תשלומים על כלי הרכב שלהם. פועלים רבים נזרקו מעבודתם על ידי כלכלות ממשלתיות כתוצאה מירידה בהכנסות והוצאות מוגדלות לביטחון. קיצוץ הזו בולט במיוחד במחלקת עבודות ציבוריות שפיטרה מאות עובדים. בנוסף, משרדי ממשלה מסוימים פיטרו צוות מכיוון שהם לא יוכלו לפעול כרגיל בגלל חוסר ביטחון בכבישים. משרד החקלאות הוא דוגמה לכך. גם בגלל הורדת המורל הכללית, אחד-עשר בתי משפט שלום וכמה סניפי דואר נסגרו, וכתוצאה מכך, פיטורים או השעיה זמנית של מספר פקידים. אולי ההשתקפות האמיתית ביותר של ההרס הכלכלי בקרב הערבים על ידי ההפרעות מסופק על ידי הסטטיסטיקה החיונית לשנת 7391, העדכני ביותר זמין. בהשוואה ל-5391, גם מספר המוחלט של לידות וקצב הלידה של המוסלמים ירדו, בעוד שמספר המוחלט של מקרי מוות וקצב המוות עלו. היה עלייה מדאוגה בתמותת תינוקות. מידת ההידרדרות הבולטת היא הטרגית יותר כאשר מביאים בחשבון את השיפור המשמעותי בשנים לפני ההפרעות. לפי דיווחים רשמיים, קצב המוות ללא יהודים בפלסטין ירד מ-4.13 ב-7291 ל-3.22 ב-5391, ותמותת תינוקות מ-4.312 ל-641. קצב המוות ב-7391 היה 28.42 ותמותת תינוקות היה 3.971. השאלה עכשיו היא, לאחר שהגענו למעבר כזה, מדוע הערבים כדי לשקם את עצמם? החיוני הראשון הוא בוודאות החזרת הביטחון לארץ, כדי שכל אחד יוכל לעסוק במקצועו. אבל זה ידרוש מדיניות פעילה על ידי הממשלה אם הערבים לא יכשלו עוד זמן רב ואם הם יצליחו אי פעם לצאת מהבוץ. זה שלב שמקווים שלא יתעלמו ממנה בשיחות הקרובות בלונדון. אם העתיד הפוליטית של הארץ נדון ללא התייחסות לבעיות הכלכליות, הערבים אולי לא יצטרכו ״לחיות על לחם לבד,״ אלא הם יצטרכו לחיות בלי לחם. הערבים סבלו מהפסדים כלכליים כבדים, ההכנסות שלהם ורמת החיים שלהם הצטמצמו לשבריר מאלה שנהנו מהם הימי ״השגשוג״ אשר באופן משמועתי, היה במקביל לתקופה של העלייה היהודית הגדולה ביותר וזרם הון במקביל. קופת הממשלה כמעט ריקה ומתנקזת עוד יותר על ידי גירעונות למרות קיצוצים קיצוניים בתקציב. היא נאלצה לקצץ בשירותיים חיוניים כמו עבודות ציבוריות, חינוך, בריאות, וחקלאות. אם יש חוסר שביעות רצון נרחב לעברי פלסטין היום, אפשר להגיד שזה בגלל תנאים וסיכויים כלכליים ולא פוליטים.
כדי להעלות את פלסטין בדרך להחלמה, שתי דרכים פתוחות. אחת היא לקבל מספר רב של עולים. זרם ההון החדש ומרץ חדש יגרום לתעשיות חדשות, יותר בנייה, יותר תחבורה, יותר צרכנים למוצרים חקלאיים ומיוצרים. כמו בכל השנים לפני ההפרעות, ההשקעה היהודית תיהנה מהאוכלוסייה הערבית, גם בדרך ישירה וגם בדרך עקיפה. עם החייאת החיים הכלכליים, כסף יתחיל שוב לזרום לקופת הממשלה וההוצאות על שירותיים ציבוריים יחודשו. עובדה ידועה שיש לחזור עליה שתרומת יהודים להכנסות הממשלה — מחוץ לפרופורציה לשיעורם שלהם באוכלוסייה — היו מה שאפשר את הרמה שבה שירותיים ציבוריים סופקו לכלל האוכלוסייה, ולערבים במיוחד.
דרך שנייה להפיח חיים בארץ היא באמצעות הלוואה גדולה לצרכי פיתוח. אבל קבלת הלוואה מניחה מראשיכולת להחזיר, וגם כאן יש לקחת בחשבון את הגורם היהודי. זה הוכח שוב ושוב — אפילו בדו״ח וודהד — שבלי האוכלוסייה היהודית הנמרצת, שמונעת על ידי האידיאל של הפיכת פלסטין לבית שיוכל לקלוט את אחיו הנרדפים בראצות אירופה. הארץ לא יכולה לתמוך בעצמה מבחינה כלכלית, שלא לדבר על צבירת עודפים או החזר חובות. אופטימי מדי לחשוב שהערבים הפלסטינים שבאים לשיחות בלונדון יהיו מוכנים לקבל אחת מהדרכים האלו להחזרת השגשוג לערבים שהטקטיקות שלהם הביאו אותם לסף חורבן. שיקולים פוליטיים ולא כלכליים נמצאים בראש מעיניהם, והם ללא ספק ישתמשו בהזדמנות של השיחות כדי לסחוט את הוויתורים הפוליטיים המרביים מממשלה המנדטורית. מה שהם אולי לא מבינים, או מבינים אך לא מוכנים להודות, זה שתמרון פוליטית שמתעלם ממציאות הכלכלית חייב להוריד את האנשים שעל חייהם הפוליטיים הם מתמיימרים להלחם למצב של עוני שאפילו עצמאות מוחלטת לא תביא סיפוק רב.
