פורסם במקור ב-8 במרץ 2026; עודכן ב-12 באפריל 2026
על ידי קן סטיין, נשיא CIEופרופסור אמריטוס באמורי
קריסת האימפריה העות’מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה סיימה מאות שנים של שלטון אימפריאלי ברחבי המזרח התיכון. עד 0291, בריטניה, צרפת, רוסיה ואיטליה סידרו מחדש את המזרח התיכון לאפוטרופוסיות או מנדטים, כאשר הפרובינציות הערביות לשעבר של האימפריה העות’מאנית קיבלו עצמאות חלקית או מלאה: סוריה, עיראק, לבנון, ירדן ופלסטין. האימפריה בראשות טורקיה, שהשתרעה על פני המזרח התיכון לפני המלחמה, הצטמצמה לעשירית משטחה ברמת אנטוליה, אך עדיין שלטה משמעותית בגישה בין הים השחור לים התיכון.
במקום האימפריה, מוסטפא כמאל אטאטורק ייסד את רפובליקת טורקיה ב-1923 ועגן אותה בממשל חילוני, לאומיות והתאמה למערב. אתאטורק פירק את הח’ליפות העות’מאנית, שינה את המערכות המשפטיות והחינוך, ופעל למודרניזציה כדי להבטיח את ריבונותה ועצמאותה של טורקיה. לקראת סוף שנות ה-40, ההשקפה האסטרטגית של טורקיה הדגישה שילוב במבנים פוליטיים וביטחוניים מערביים, והכינה את הדרך להכרה מוקדמת בישראל ב-1949.
הקהילות היהודיות באימפריה העות’מאנית נהנו מאוטונומיה והגנות משמעותיות, אם כי הן היו טכנית נתינים מדרגה שנייה ולא אזרחים שווים עד לסוף ההיסטוריה של האימפריה. ברפובליקה החדשה, היהודים הטורקים קיבלו זכויות הצבעה מלאות, אף על פי שעמדו בפני לחצים חברתיים-פוליטיים. בעוד שהאנטישמיות המערכתית והממומנת על ידי המדינה הייתה נמוכה בשנים שבין שתי המלחמות, התרחשו אנטי-ציונות ואירועים אנטישמיים מקומיים, במיוחד במהלך המלחמה הקרה.
היחסים בין טורקיה לישראל נדדו בין ידידות עמוקה לעוינות עמוקה. הקשר עבר מחזורים של יישור אסטרטגי, קרע אידיאולוגי ופיוס. תקופות של תיאום מודיעיני שקט ופרקי מחלוקות חריפות נכללו, כאשר השינויים לרוב הגיעו מאנקרה לכיוון ירושלים.
במרץ 1949, טורקיה הפכה למדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. בסיום מלחמת חמאס-ישראל באוקטובר 2025, טורקיה ומנהיגה, רג’פ טאיפ ארדואן, ראו בישראל אחת משלוש מעצמות אזוריות מתחרות, לצד קטאר וסעודיה. מנהיגי טורקיה הביעו בגלוי עמדות עוינות כלפי ישראל כמדינה יהודית ככל שהרפובליקה האסלאמית האיראנית הקיצונית עלתה, אך אנקרה לא הפכה למרכז לאנטישמיות אסלאמית כפי שהפכה טהראן.
רגעים מרכזיים לאורך שבעה עשורים כללו הכרה ב-1949, יישור אסטרטגי עם ארצות הברית באמצע שנות ה-50 נגד חדירת ברית המועצות למזרח התיכון במהלך המלחמה הקרה, והסכמים הצבאיים הטורקיים-ישראליים ב-1996, שעסקו בביטחון ובמודיעין ושיקפו דאגה עמוקה מהשאיפות האזוריות של סוריה ואיראן. נקודות השפל ביחסים התרבו סביב הפלסטינים, במיוחד בקשר לעזה: ב-2010, כאשר הקומנדואים הישראליים יירטו את הספינה הטורקית מאווי מרמרה, חלק משייטת שניסתה לשבור את המצור הישראלי על עזה, והרגו תשעה אזרחים טורקים; בשנת 2018, כאשר האלימות בגבול עזה גרמה לקרע פוליטי ללא ניתוק כלכלי מלא; ובמהלך ואחרי מלחמת חמאס-ישראל 2023-2025, כאשר הזעם הטורקי כלפי ישראל גבר.
ב-1949, החלטת טורקיה תחת הנשיא איסמט אינונו לקבל את ישראל הייתה מבוססת פחות על זיקה אידיאולוגית ויותר על כיוון אסטרטגי. טורקיה שולבה במערכת הבריתות המערבית, שהגיעה לשיאה בחברות בנאט”ו ב-1952. ההכרה בישראל סימנה מדיניות חוץ פרו-מערבית ועצמאות מלחצים של הגוש הערבי. טורקיה וישראל הקימו יחסים דיפלומטיים ברמת שגרירות, שלמרות שלא היו חמים, היו יציבים.
בשנות ה-50 וה-60, היחסים נשארו נכונים אך זהירים. טורקיה איזנה את הקשרים עם ישראל לבין רצונה לשמור על יחסים מעשיים עם מדינות ערב. נטייה ניכרת לעמדות הערביות בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 ובמיוחד מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ששיקפה דינמיקות אזוריות ותלות אנרגטית. הייצוג הדיפלומטי ירד בשנות ה-80, במיוחד לאחר חוק היסוד של ישראל מ-1980 שהכריז על ירושלים כבירתה ומלחמת לבנון הראשונה ב-1982. עם זאת, היחסים מעולם לא נותקו, והקשרים המודיעיניים נמשכו.
סיום המלחמה הקרה וקריסת ברית המועצות צמצמו את מסגרת המזרח-מערב שהגדירה את מדיניות הביטחון הטורקית. במקביל, חוסר היציבות בסוריה ובעיראק הגביר את הדאגות המשותפות של טורקיה וישראל לגבי איומים אזוריים, כולל תמיכה סורית בקבוצות מיליטנטיות ועליית שחקנים לא-מדינתיים.
בשנות ה-90, היחסים נכנסו למה שרבים מתארים כעידן זהב. הסכמי שיתוף פעולה צבאי ב-1996 אפשרו תרגילי אימון משותפים, שיתוף מודיעין ושיתופי פעולה תעשייתיים ביטחוניים. חברות ישראליות שדרגו מטוסים וטנקים טורקיים. טייסים טורקים התאמנו במרחב האווירי הישראלי. הצי ביצעו תמרונים משותפים במזרח הים התיכון. תועלת הדדית הגדירה את השותפות: טורקיה השיגה טכנולוגיה צבאית מתקדמת ומנוף נגד סוריה, בעוד ישראל הבטיחה שותף אסטרטגי נדיר בעל רוב מוסלמי. הסכמי אוסלו מ-1993, עם האפשרות לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שיפרו את יחסי ישראל עם מדינות כמו טורקיה שתמכו בפלסטינים. טורקיה הגדילה משמעותית את סחריה עם ישראל, כמו גם הודו, יפן ודרום קוריאה.
סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 ראו רגיעה יחסית בין ממשלת טורקיה החילונית לבין ההנהגה הישראלית הפרגמטית. עם זאת, שינויים פוליטיים פנימיים בטורקיה החלו לשנות את טון היחסים. שינוי הדרגתי במדיניות החוץ הטורקית התרחש בעקבות עליית מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) תחת ארדואן לאחר 2002. ממשלת ארדואן הדגישה מעורבות אזורית, תמיכה בשחקנים פוליטיים פלסטיניים ודיפלומטיה אסרטיבית יותר. הקשרים הכלכליים התרחבו, והסחר הבילטרלי גדל בהתמדה לאורך שנות ה-2000, אך הרטוריקה הפוליטית בין המדינות התחדדה.
לאחר מבצע ישראל בעזה ב-2008-2009, ארדואן ביקר בפומבי את מדיניות ישראל, והיחסים צנחו לשפל מאז 1949 לאחר אירוע מאווי מרמרה במאי 2010. אנקרה זימנה את שגרירה, גירשה את שגריר ישראל, השעתה את שיתוף הפעולה הצבאי, ודרשה התנצלות על תשעת ההרוגים הטורקים, לצד פיצויים והסרת המצור על עזה.
ב-2013, בתיווך אמריקאי, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התנצל רשמית בפני ארדואן על טעויות מבצעיות שהובילו לאובדן חיים. הסכם פיוס ב-2016 השיב את כל הקשרים הדיפלומטיים ופיצה את משפחות הקורבנות. עם זאת, שיתוף הפעולה האסטרטגי לא חזר לעוצמה של שנות ה-90. האמון נשחק, ושתי הממשלות ניווטו בין מחוזות מקומיים מורכבים ויריבויות אזוריות. בתחילת שנות ה-2000, טורקיה החלה לארח את מנהיגי חמאס, מה שהוסיף מתיחות בין ירושלים לאנקרה.
גילויי גז טבעי במזרח הים התיכון הוסיפו שכבת תחרות נוספת. ישראל העמיקה את שיתוף הפעולה עם יריבות טורקיה, יוון וקפריסין, באמצעות מסגרות אנרגיה וביטחון שטורקיה הביטה בחשדנות. הסכמי גבול ימיים ועמדה ימית טורקית תקיפת הגבירו את המתיחות. עם זאת, הסחר בין טורקיה לישראל המשיך לגדול, מה שממחיש פרדוקס: תלות כלכלית הדדית התקיימה לצד סכסוכים פוליטיים.
ההכרה של ארה”ב בירושלים כבירת ישראל ב-2017 והעברת שגרירותה לעיר חמישה חודשים לאחר מכן עוררו סכסוך דיפלומטי נוסף. טורקיה גירשה את שגריר ישראל וזכתה לעצמה במחאה על פעולות ישראל בעזה במהלך ההפגנות בגבול ב-2018. הייצוג הדיפלומטי שוב הורד, אם כי הקשרים המסחריים נמשכו.
בתחילת שנות ה-2020, יישור אזורי עודד פרגמטיות מחודשת. אנקרה חיממה את היחסים עם ירושלים לאחר שישראל נרמלה את היחסים עם מספר מדינות ערב במסגרת הסכמי אברהם. אתגרים כלכליים פנימיים ורצון להפחית בידוד אזורי עיצבו את גישת טורקיה. קשרי מודיעין שקטים התגברו, במיוחד בנוגע לפעילות האיראנית ודאגות משותפות מחוסר יציבות בסוריה.
בשנת 2022, היחסים הדיפלומטיים המלאים חודשו שוב, וישראל וטורקיה מינו מחדש שגרירים. לאחר מכן התקיימו ביקורים ברמה גבוהה, שכללו פגישות בין מנהיגי ישראל לטורקיה. שני הצדדים הביעו עניין בהרחבת שיתוף הפעולה האנרגטי, שעשוי לכלול ייצוא גז טבעי מישראל דרך טורקיה לשווקים אירופיים. פרויקטים אלו נותרו מורכבים ורגישים פוליטית אך שיקפו הכרה מחודשת באינטרסים הדדיים. ארדואן ונתניהו נפגשו בספטמבר 2023, ממש לפני התקפות חמאס ב-7 באוקטובר על ישראל.
טורקיה ביקרה אז באופן חריפה ומתמשך את הפעולות הצבאיות הישראליות בעזה, תוך שהיא מביעה תמיכה בטענות הפלסטיניות לגדה המערבית ועזה. הרטוריקה הדיפלומטית הסלימה, ולעיתים הסחר הוגבל. אך ערוצי התקשורת לא נסגרו. דפוס קבוע הופיע מחדש: עימות פוליטי שכבה על חישובים כלכליים וביטחוניים מתמשכים. במהלך שבעה עשורים, היצוא הטורקי לישראל עלה למרות יחסים דו-צדדיים לעיתים סוערים. הסחר נמשך דרך נקודות מעבר צד שלישי ואריזת סחורות מחדש. לאחר מלחמת עזה שנמשכה שנתיים, טורקיה וישראל התאחדו לעיתים קרובות על ידי תיווך אמריקאי שחיפש קשרים דיפלומטיים פעילים למרות עוינות. לתוך 2026, ארדואן ונתניהו הגבירו את השנאה ביניהם כאשר ארה”ב וישראל נלחמו באיראן וישראל נלחמה בחזבאללה בלבנון.
